Dotmad.net בעברית

השבוע הוא שבוע קשה בשבילי

השבוע, מתקיימת הE-3, תערוכת משחקי הוידאו הגדולה בעולם, ולכן, זה שבוע מאוד קשה בשבילי

למה אתם שואלים? טוב, יש לי וידוי

אני שחר ואני מכור למשחקי וידאו

סיפורי מתחיל בבית כפרי בעיירה נידחת באזור השפלה, היום אני יודע איזה אוצרות משחקיות נשדדו ממני על ידי העובדה שגרתי במדינה שכוחת-אל במזרח התיכון, אבל אז, היה רק דבר אחד לשחק, המגהסון. המגהסון הוא פלא טכנולוגי מדהים, היה לו אפילו שלט בצורה של אקדח, שנתן לך לירות בברווזים ובדיסקיות חימר, איזה כיף גדול מזה יכול להיות?

אני אגיד לכם איזה כיף, ההמצאה שנקראת תלת מימד! לא, אני לא מדבר על ג’יימס קמרון ועל פשע הטומאה שלו נגד החברה ועולם הקולנוע, אני מדבר על גרפיקת תלת מימד. בסביבות כיתה ה’, הגיע הדבר האמיתי, הקונסולה התלת מימדית הראשונה שלי (והשנייה בעולם) הסוני פלייסטיישן. סוני, שעד אז הייתה אוטוריתה בתחום הטלוויזיות\ מצלמות\ שמע, הייתה שחקנית חדשה בשוק הקונסולות (ובזמנו, היחידה בארץ האמיתית בארץ). היו ימים שהייתי חוזר הביתה מבית הספר מדליק (לשחק ממש קצת) ואז מגלה שהשעה 12 בלילה וכדאי שאלך לישון (אז עוד הייתי מכבד את הצורך שלי בשינה) הימים היו יפים ומלאי פוליגונים, התמימות הייתה מצויינת.

בהתמכרות למשחקי מחשב, מאוד כמו בהתמכרות לסמים קשים (הרואין, קראק, קוקאין, ליקריץ’) אתה עם הזמן מפתח חסינות לדברים מסויימים, ועל מנת לקבל את אותו ה-היי, אתה צורך כמויות גדולות יותר. כך, כשהפלייסטיישן שלי כבר היה הגבינה העבשה של עולם המשחקים, לא יכולתי לשחק בו בלי להתעצבן על הגרפיקה המחורבנת והמשחקיות המעצבנת.

לאחר תקופה בעולם משחקי המחשב (שגילתה לי את אהבתי העזה למשחקי אסטרטגיה, משחקי תפקידים ופקמן משנות השמונים) חזרתי לקונסולות הגיעה בכיתה ט’ עם הגעתו של זאק, חבר אמריקאי, שהביא איתו ממעבר לים את כל הטוב שהוא, נינטנדו.

נינטנדו, כך למדתי אז, היו חבורת מכשפים יפנית, שהצליחו ליצור (על ידי כישוף, כמובן) את המשחק הטוב ביותר שנוצר אי פעם, LEGEND of Zelda, the ocarina of time. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. התמכרתי מיד, לאחר מכן עברתי למשחק בקונסולות הישנות יותר שלהם, שנשדדו ממני בילדותי, מריו נעשה הגיבור הבלתי מעורער של חיי.

פאסט פורוורד ללפני שנתיים, קונסולה בת שלוש שנים שולטת בשוק ביד רמה, הקונסולה, שהגיעה דווקא מחברת תוכנה קטנה ובלתי ידועה (אולי שמעתם עליה, קוראים לה מייקרוסופט) היא הXBOX 360 מכשיר קטן ומדהים, שברגע שיכולתי להרשות לעצמי, נמצא מהר מאוד שוכן מעל הטלוויזיה שלי. הלילות היו ארוכים, אני חושב שכמות הזומבים, הנאצים והרוסים שהרגתי במהלך הזמן שהיא הייתה ברשותי נמדדים במאות אלפים, חזרתי לנירוונה

לפני חודש, מכרתי אותה לחבר שרצה משהו להעסיק את הילדים שלו, אם נניח לרגע בצד את רגשות האשם שיש לי על העברת ההתמכרות שלי הלאה לדור הצעיר, מכירת הקונסולה הייתה מבחינתי השלב הראשון בדרך לחיים טובים יותר, בלי לילות בלי שינה או מסיבות מטורפות שהופסדו, כך חשבתי

פאסט פורוורד ללפני שבוע, אני יושב על המזרון שמשמש כמיטה בדירתי התל אביבית החדשה, ומשחק גיטר הירו על האייפוד טאצ’ שלי, אני כמו אותו נרקומן שמסניף צבע רק כי הוא לא יכול להשיג קריסטל מת’, אני מכור ללא תקנה

לא, אין לסיפור הזה סוף טוב, אתמול ראיתי את סרטון הדגמה מטורף של הפלייסטיישן מוב, ממשק התנועה החדש של סוני, היום ראיתי את הטריילר לפורטל 2, משחק ההמשך למה שהוא כנראה המשחק הטוב ביותר ששיחקתי (שישוחרר רק לסוני). היום, לפני בערך שעתיים, החלטתי שברגע שיהיה לי את האמצעים, אני אקנה פלייסטיישן 3, פלייסטיישן מוב, אקשור חסם עורקים מעל המרפק שלי ואזריק ישר לתוך הוריד.

וכמה שיותר מהר יותר טוב, שמעתי שרד דד רידמפשן ממש שווה

סרטון ההדגמה של הפלייסטיישן מוב
http://www.crunchgear.com/2010/06/15/up-close-with-ps3-move/

הטריילר של פורטל 2

רד דד רידמפשן