13 May 2010
האם קיים קוד אתי למשתמשים ברשתות חברתיות?
לפני כשנה סערה קהילת הבלוגרים בארץ מסביב לשאלה האם בלוגר מחוייב בקוד אתי כשהוא מפרסם מוצר או חברה עסקית.
מוקד הדיון סבב סביב השאלה האם בלוגר מחוייב בגילוי נאות על קבלת תמורה עבור הפרסום, או שיכול לפרסם את המוצר במסווה של ביקורת אישית אובייקטיבית.
הוויכוח עדיין לא הוכרע, אבל מאז כבר השתנתה במקצת הרשת - כיום כבר חלק מהמוקד של ביקורות על עסקים (בעיקר בתחום האוכל) עבר לרשתות חברתיות או אתרים הנשענים על רשתות חברתיות כמו פורסקוור, טוויטר, פידמי ואחרות.
אבל מהו הגילוי הנאות המצופה מאדם שדיווח על ארוחה במסעדה כלשהי (ובכך שיווק את המקום)?
הרי לכאורה המלצה של חבר ברשת חברתית אמורה להיות בעלת משקל גדול יותר מהמלצה של בלוגר/מבקר הפונה לקהל אנונימי.
אבל מה אם אותו חבר מיודד עם בעלי המסעדה או מקבל הטבות כדי לאכול שם? הרי ההמלצה שלו לא תהיה באמת אובייקטיבית.
והנושא של גילוי נאות אפילו מורכב יותר מאובייקטיביות של ההמלצה:
לאחרונה מספר “מובילי דעת קהל” בקהילת הטוויטר המקומית המליצו המלצות חמות מאוד על מסעדה מסויימת. במקביל צף ברשת סרטון ווידאו בו נראה יחס בעייתי לכאורה לבע”ח מצד בעל המסעדה. אני יכול להעיד באופן אישי שאם הייתי אוכל במסעדה הזו על סמך ההמלצות עליה ורק אז מגלה את הסרטון הזה - כל החווייה הייתה נפגעת, שלא לדבר על תחושה רעה עם העובדה שתרמתי לכיסו של אדם שאיני מסכים עם התנהגותו.
וזה לא חייב להיות בנושא זכויות בע”ח - לכל אחד מאיתנו יש נושאים הקרובים לליבו.
יכול להיות בעל מקום שפוגע בזכויות עובדיו, יכול להיות בעל מקום המתייחס רע לנכים, ואפשרי מקום המתיר עישון במסעדה בניגוד לחוק. בכל אחד מהמקרים הנ”ל אנשים שהנושאים הנ”ל חשובים להם היו מעדיפים להימנע מלשלם למסעדה גם אם אין כל בעייה עם האוכל במקום.
אז האם במידה והממליץ מודע לנושא בעייתי כזה - האם מוטלת עליו המחוייבות לידע את חבריו או הקהל שלו?
ציטוט שאהבתי מהעיתונאי מיקי רוזנטל הוא “אין עיתונאי אובייקטיבי, יש עיתונאי הגון”. האם לא הגיוני לצפות לאותה הגינות מצד חברים בפייסבוק או בטוויטר?
אם חבר שלי בחיים האמיתיים היה ממליץ לי על מקום הייתי מצפה ממנו לידע אותי בכל הנושאים האלה, ולכאורה אני נותן משקל גדול יותר להמלצות של חברים ברשתות חברתיות, אז האם אני לא אמור לצפות מהם לגלות מחוייבות דומה?
מה דעתכם?
לפני כשנה סערה קהילת הבלוגרים בארץ מסביב לשאלה האם בלוגר מחוייב בקוד אתי כשהוא מפרסם מוצר או חברה עסקית.
מוקד הדיון סבב סביב השאלה האם בלוגר מחוייב בגילוי נאות על קבלת תמורה עבור הפרסום, או שיכול לפרסם את המוצר במסווה של ביקורת אישית אובייקטיבית.
הוויכוח עדיין לא הוכרע, אבל מאז כבר השתנתה במקצת הרשת - כיום כבר חלק מהמוקד של ביקורות על עסקים (בעיקר בתחום האוכל) עבר לרשתות חברתיות או אתרים הנשענים על רשתות חברתיות כמו פורסקוור, טוויטר, פידמי ואחרות.
אבל מהו הגילוי הנאות המצופה מאדם שדיווח על ארוחה במסעדה כלשהי (ובכך שיווק את המקום)?
הרי לכאורה המלצה של חבר ברשת חברתית אמורה להיות בעלת משקל גדול יותר מהמלצה של בלוגר/מבקר הפונה לקהל אנונימי.
אבל מה אם אותו חבר מיודד עם בעלי המסעדה או מקבל הטבות כדי לאכול שם? הרי ההמלצה שלו לא תהיה באמת אובייקטיבית.
והנושא של גילוי נאות אפילו מורכב יותר מאובייקטיביות של ההמלצה:
לאחרונה מספר “מובילי דעת קהל” בקהילת הטוויטר המקומית המליצו המלצות חמות מאוד על מסעדה מסויימת. במקביל צף ברשת סרטון ווידאו בו נראה יחס בעייתי לכאורה לבע”ח מצד בעל המסעדה. אני יכול להעיד באופן אישי שאם הייתי אוכל במסעדה הזו על סמך ההמלצות עליה ורק אז מגלה את הסרטון הזה - כל החווייה הייתה נפגעת, שלא לדבר על תחושה רעה עם העובדה שתרמתי לכיסו של אדם שאיני מסכים עם התנהגותו.
וזה לא חייב להיות בנושא זכויות בע”ח - לכל אחד מאיתנו יש נושאים הקרובים לליבו.
יכול להיות בעל מקום שפוגע בזכויות עובדיו, יכול להיות בעל מקום המתייחס רע לנכים, ואפשרי מקום המתיר עישון במסעדה בניגוד לחוק. בכל אחד מהמקרים הנ”ל אנשים שהנושאים הנ”ל חשובים להם היו מעדיפים להימנע מלשלם למסעדה גם אם אין כל בעייה עם האוכל במקום.
אז האם במידה והממליץ מודע לנושא בעייתי כזה - האם מוטלת עליו המחוייבות לידע את חבריו או הקהל שלו?
ציטוט שאהבתי מהעיתונאי מיקי רוזנטל הוא “אין עיתונאי אובייקטיבי, יש עיתונאי הגון”. האם לא הגיוני לצפות לאותה הגינות מצד חברים בפייסבוק או בטוויטר?
אם חבר שלי בחיים האמיתיים היה ממליץ לי על מקום הייתי מצפה ממנו לידע אותי בכל הנושאים האלה, ולכאורה אני נותן משקל גדול יותר להמלצות של חברים ברשתות חברתיות, אז האם אני לא אמור לצפות מהם לגלות מחוייבות דומה?
מה דעתכם?
מאת admin נושאים 
מדיה חברתית 
Comments
