Dotmad.net בעברית

טוויטר זוכה להתייחסות גדולה יותר ויותר מהמדיה ה”ישנה” לאחרונה. בין אם מדובר בכתבות טלוויזיה, תחרויות עוקבים בין כוכבים מקומיים (לעומת הגרסה המקורית של התחרויות הנ”ל), או שימוש בטוויטר כמקור לדיווחים מהאירועים האחרונים באיראן, האדם הממוצע נתקל במילה הזו יותר ויותר פעמים.
לדעת אילאיל בן-שלום הסיבה היחידה בשלה רוב הציבור עוד לא הצטרף לטוויטר היא חסם טכנולוגי, וזה רק עניין של זמן עד שכל הציבור ישתמש בטוויטר כדי לדווח על מעלליו בזמן אמת.
אבל עם הנהירה לטוויטר מתעוררת גם בועה חדשה.

זוכרים את ימי בועת ההייטק העליזים של שנת 2000, בהם כל אתר שהציג מליון צפיות בדף שלו התיימר להפוך לחברה רווחית באורח קסם? התחושה שלי היא שאנחנו חוזרים על הטעות הזו, רק במדיה החברתית.

כמו פטריות אחרי גשם, צצות לאחרונה יותר ויותר חברות “מדיה חדשה”, המבטיחות ללקוחותיהן מסעות פרסום באמצעי מדיה חברתית, בין אם זה פייסבוק, טוויטר, יוטיוב או כלים חברתיים אחרים. חלק מאותן חברות גם מתהדרות במספר ה”עוקבים” שיש להן (או לאנשיהן) בטוויטר, או במילת הקסם החדשה: Reach. אותם מומחי מדיה חברתית גם ישתמשו בכלים כמו TwitterAnalyzer כדי להראות לאותם לקוחות שההודעות שהם כותבים בטוויטר מגיעות הרבה מעבר לעוקבים שלהם-עצמם בטוויטר, באמצעות פרסום-מחודש (ReTweet) של אותן הודעות.

וכאן נחה האשליה.

מספר עוקבים (או Reach) הוא בד”כ חסר משמעות

שימוש בטוויטר מבוסס על עקרון ה”קסם” של עוקבים/נעקבים. אתה עוקב אחרי משתמשים אחרים שאתה מעוניין בעדכונים שלהם, ומשתמשים עוקבים אחריך. אבל נניח שפתחת חשבון - איך אתה משיג הרבה עוקבים?

אם אתה סלבריטי כמו אשטון קוצ’ר, בעל תוכנית טלוויזיה כמו אופרה, יכול לשווק עצמך ברדיו כמו עינב גלילי, בלוגר מצליח מאוד כמו רוברט סקובל, או פשוט ערוץ מדיה מוביל כמו CNN, הרי שחייך קלים - מספיק שתזכיר את החשבון החדש שלך, וההמונים ינהרו כדי לעקוב ולשמוע מה יש לך לומר. אבל זה אומר שאתה צריך להיות מפורסם/מוכר לפני השימוש בטוויטר.

ומה אם אתה סתם אזרח אנונימי המעוניין להפוך לסופרסטר ברשת החברתית הזו? כאן יש שימוש בכלל בלתי-כתוב של משתמשים בטוויטר, לפיו אם מישהו עוקב אחריך, מקובל לעקוב אחריו בחזרה. המעוניינים לנפח את מספר העוקבים שלהם פשוט עוקבים אחרי אלפי או עשרות אלפי משתמשים אחרים, בציפייה שאותם משתמשים יעקבו אחריהם בחזרה. הפחות אתיים מבינהם גם מפסיקים לעקוב אחרי משתמשים אחרים ברגע שאלה התחילו לעקוב אחריהם. במילים אחרות, למשתמש כזה יש 20000 עוקבים - לא כי הוא ממש עניין אותם מלכתחילה, אלא מתוך נימוס גרידה.

עיקרון ה-Reach מבוסס על ההנחה שאם פרסמת הודעה ל-20000 עוקבים שלך, ואחד מהם חוזר עליה, ויש לו 10000 עוקבים שונים מאלה שלך, הרי שההודעה שלך הגיעה בסופו-של-דבר ל-30000 איש. אבל גם כאן אנשים מנצלים את מגבלות הטכנולוגיה, ופותחים חשבונות מרובים, כשלכל אחד אלפי עוקבים (בשיטה שהזכרתי בפסקה הקודמת), וחוזרים על ההודעה בכל אותם חשבונות. לפי ההגדרה של טוויטר עצמם - זהו ספאם.

פילוח עוקבים הוא בעייתי ביותר

ונניח שיש לך 20000 עוקבים, אבל הלקוח הישראלי שלך לא מעוניין לפרסם למשתמשים באזרבייג’ן, אלא בישראל. כאן יש בעייה קלה.

קודם כל, בשיטה שתארתי לניפוח העוקבים קשה להיות בררן, והיות ורוב המשתמשים בטוויטר אינם ישראלים, רוב העוקבים שלך לא יהיו מהמזרח התיכון.

מעבר לכך, ארץ המשתמש בטוויטר אינה דבר וודאי - כל אחד יכול לשנות את הארץ בה הוא רשום כרצונו. לדוגמה, לאחרונה נרשמה מגמה של משתמשים ששינו את ארץ המוצא שלהם לאיראן, לכאורה כדי להקשות על הממשל האיראני לאתר משתמשי טוויטר איראניים אמיתיים. בצורה דומה, יכול להיות שישראלים רבים רשומים כתושבי מדינות אחרות, ולהיפך.

רוצים לבצע פילוח לפי אזור או עיר בתוך ישראל? אתם בכלל בבעייה. ההגדרות בטוויטר פשוט לא מפורטות עד כדי כך.

מליון עוקבים לא קוראים את ההודעות שלך

ונניח שמר קוצ’ר מפרסם משהו - האם באמת כל מליון (פלוס) העוקבים שלו קוראים את זה? ברור שלא!

בחשבון הטוויטר האישי שלי אני עוקב אחרי מספר צנוע של 200 איש בערך. כל אחד מהם מפרסם עדכונים במהלך היום, וביחד מדובר באלפי הודעות ביום. היות ואיני צמוד למסך המציג הודעות טוויטר בכל שעה משעות היום, כשאני בודק את העדכונים בטוויטר אני אראה את העדכונים מה-30-60 דקות האחרונות. כתבו משהו בזמן שלא בדקתי? כנראה שאחמיץ את זה, אלא אם אבדוק את העדכונים של אותו משתמש במיוחד.

במילים אחרות, אם כתבתם הודעה ויש לכם Reach של 100000 משתמשים, מדובר ב-100000 משתמשים שלהם יש את הפוטנציאל לקרוא את ההודעה שלכם, אבל אף אחד לא מבטיח שכולם קראו את ההודעה הנ”ל. למעשה, סביר להניח שרובם לא קראו אותה.

בקיצור, אל תתפתו להבטחות שווא ומקסמים מכל אותן חברות מומחים. אנחנו רחוקים מאוד ממודל פרסום אמין ומדיד בטוויטר.

פוסטים רלוונטיים:

1. הודעה לסופרי הראשים: הכמות היא לא העיקר - גל מור
2. מדוע שיווק בטוויטר הוא בזבוז זמן - שוקי גלילי
3. עזבו עוקבים - איפה הערך? - יצחק וולקוביץ’
4. טוויטר הוא לא הבעיה - רוויטל סלומון
5. שידורי הנסיון, פרק 51

עם כל ההתנהגות הבעייתית והשאלות שעלו בשנים האחרונות, קל לשכוח שמדובר באומן מהשורה הראשונה.

1. June 24, 8:30(am) - The emerging energy economy: the new frontier for software developers and entrepreneurs by IDesign’s Juval Lowy - Talk
2. June 28, 17:30 - Microsoft Think Next! with Ray Ozzie - event
3. June 29, 8:30(am) - Breakfast with Jeff Pulver (and friends) in Tel Aviv - social gathering
4. June 29, 14:45 - Reality and Internet - convention
5. June 29, 19:30 - GarageGeeks hosting AOL with Tim Armstrong - social gathering / Talk
6. June 30, 21:00 - GarageGeeks hosting Microsoft with Ray Ozzie & Moshe Lichtman - social gathering / Talk

פייר? אני מאוכזב.

התחלנו בחזרה מיותרת על הפרק האחרון, עוד פעם רואים את תום וגיל מחפשים מחת בערימת שחת. יופי.
המשכנו בקריינות מיותרת של הזוגות שהודחו - למי בכלל אכפת?

משם ל”משימה” (פרסומת של הונדה) “ירוקה” (הונדה) לשלושה הזוגות שנבחרו בידי הקהל כדי לדקלם טקסטים מקוריים להפליא של קופירייטרים (של הונדה). מעניין שלפי חלק מהביקורות הרכב הזה לפעמים צורך יותר דלק מרכב רגיל, אז 1000 ק”מ למיכל? פחחחחח.

שמעתי הרבה דיבורים על כך שהפרק האחרון צולם לפני שבוע, אבל לאור העובדה שהמשתתפים נראים (לי ולזוגתי לפחות) כמו שנראו בחלק הקודם, נראה לי שעבדו עלינו.

ואז למשימה: אחד מהצוות צריך לשבת במטוס - ולא לעשות כלום. מישהו שהעתיק את הגרסה האמריקנית שכח כנראה של החלק שבו מצפים מ”טייס המשנה” לאתר את כתובת היעד הבא בשדה כלשהו.

גם מסתבר ששי הוא מה שנקרא באנגלית “a screamer”. גבר-גבר, אבל לא טייס.

המשימה הבאה: גלישה. או במילים אחרות, כמו שזה נראה כרגע, לשכב על לוח במים - ולא לעשות כלום. מישהו שם לב למגמה כאן?

ועוברים לפרסומות (עוד פעם, נראה לי שיש כאן מרוץ למליון הכנסות מפרסומות מול הישרדות).

היי! ציצים! (דיברו גם על פרוייקט במסלול כלשהו).

טוב, כנראה שהמשימה לא קלה כל כך, אפילו שילבו הרבה קטעי קריינות בהם המשתתפים מספרים לנו כמה הם היו אומללים.

Who the fuck is Denis?

משימת התאימות בין בני זוג הוכיחה את עצמה במירוץ האמריקני כמשימה לא-קלה. הבלונדיניות המיתולוגיות נפלו באותו מרוץ, ואני מדבר לא על הבלונדיניות במרוץ הישראלי, אלא על גרסת ה-Dark Side שלהן (כלומר מרושעת ומשודרגת) שהייתה הפייבוריטית לניצחון באותו מירוץ.

מאיה ועמיחי מפרגנים לשיא וגיא, אבל ההערכה לא ממש הדדית.

וכן, כולנו (גם מיכל) אוהבים את רן.

בובי חושבת שהיא ופיץ מדגמנים את הזוגיות הטובה ביותר. תום גם נפגעת ממה שחושבים עליהם אחרים (שלא מגיע להם להיות בגמר). אני יודע כמו מה זה נשמע לי.

מאיה ועמיחי אולי מדגמנים זוגיות בדרך לחתונה, אבל שי וגיא הם סמל לגברים גאים בכל מקום.

עוד משימת אקסטרים. מעניין האם הפניקס מוצ’ילרוס מממנת את המשימות האלה, או יחידת חילוץ כלשהי.

מצד שני, המשימה כרוכה בביצוע המסובך של משיכה בידית כלשהי, ונפילה - בלי לעשות כלום. אמרתי לכם שיש כאן מגמה!

לזכותו של עמיחי נרשמה היכרות עם המייל הירוק של סטפן קינג. כבוד.

הבחירה של עמיחי - ליפול לתהום של מאות מטרים, או להתמודד עם הזעם של מאיה. לא בחירה קשה במיוחד. לפחות אם יש תאונה בנפילה הוא לא יסבול יותר מדי.

עמיחי נשבר כמו ילד טוב. וקיטורים נשמעים הרבה יותר חינניים באנגלית. (Oh man). טוב, כנראה שהוא ממש מפחד מהמשימה כי חזר בו ברגע האחרון. מסתבר שזה הקו האדום שלו. בשורה טובה למאיה מבחינת ההצעת חתונה.

הגישה של תום לחיים: “תמיד תחשוב חיובי, תהיה מרוכז בעצמך”.

הפחד ממאיה לא שכנע את עמיחי, אבל הפחד מהפסד כנראה שכן. עכשיו רק צריך להבין איך לוחצים על כפתור. והם נופלים.

עמיחי מגלה כישרון לכתיבת שירים: “הקיבה יצאה לי מאף, זה ממש מטורף”.

הגיע הזמן - סוף סוף יש משימה אמיתית, גלגול גלובוס כבד במעלה גבעה, כששטיח הסיום כבר במרחק נגיעה. לשם נוסעים במסוקים (לא של הונדה).

הערה שהעירה זוגתי שתחייה - לאן בדיוק נעלמו התרמילים?

רק עכשיו שמתי לב - רז מאירמן עושה פרצופים לשותפים המקומיים שלו בקטע הסיום בכל ארץ.

פיץ מציג תובנות מעמיקות: “זה עכשיו או לשרוד, או לא”.

האם נבחרה משימה פיזית בסוף המרוץ כדי לתת יתרון לזוג הגברים? כרגע זה נראה ככה.

מוזר. כולם צריכים להצל על העיניים כשמסתכלים על המתמודדים המתקדמים לקו הסיום, ורק הדוגמניות מסתכלות ישירות לכיוון השמש.

נמצאו התרמילים.

הזוג הזוכה מספיק להחליף אמרות אהבה בדרך לבמת הסיום.

מסתבר שלא קל המרוץ הזה.

ש:”אם הייתם צריכים להגדיר את המרוץ במילה אחת, מה היא הייתה?”. ת:”פסיכי”.

בניגוד למרוץ האמריקני, בישראלי כל אחד מהמשתתפים זוכה להתחנף למנצחים. רן הכין טיוטות להעלמת מס במידה ויזכה.

רגע, ראינו את הזוכים, עכשיו הם יוצאים להפסקת פרסומות? ומישהו שילם עליהן?

שפל חדש בריאליטי נרשם כשרז מאירמן כמעט הציע נישואים למאיה במקום עמיחי. לצערו (ולצער ההפקה) הם לא שיתפו פעולה.

אה, ויש פרס ניחומים למפסידים.

שמאלץ במיטבו. פלוס חסות של סמסונג טאץ’.

בגרסה האמריקנית פשוט חותכים לאחר הכרזת הזוכים וציטוט (אחד) שלהם. עדיף ככה.

והערה למפיקים - אולי רז מאירמן לא מסכים, אבל מבחינת באזז התוכנית השתרכה הרבה אחרי הישרדות. אם ערוץ 10 יכול לשלוח בלוגרים לארוחות שחיתות על חשבונם כדי לקדם את אליפות המסעדות, טיפה מאמץ מצידכם לשת”פ עם קהילת הצופים לא יזיק. בפרוייקט מסלול די ברור שזה לא יקרה, אולי בעונה הבאה של המרוץ.

בתחילת השבוע שעבר התקיים בהרצליה כנס בשם “Q Con 2“.

הכנס סבב סביב השחקן ג’ון דה-לאנסי, ששיחק דמות בשם Q בסדרה “מסע בין כוכבים: דור ההמשך” והסדרות שהמשיכו אותה. מדובר בדמות של יצור בעל כוחות בלתי מוגבלים לכאורה, בעל אגו וכריזמה תואמים, ועם עכבות ושליטה עצמית של ילד קטן. לאורך הסדרות הוא הכניס לא מעט פעמים את צוותי הספינות בהן ביקר למצבים קשים לשם בידורו האישי, אבל כשאותם צוותים התגברו (כמובן) על הקשיים שהערים עליהם תמיד ידע להפסיד עם מידה לא מבוטלת של קסם אישי. בשלבים מאוחרים יותר הוא אפילו פונה אליהם מספר פעמים לעזרה.

דה-לאנסי ביקר בארץ עם אישתו, מארני, ובנו (יש לו שני בנים), קיגן, החובב שפות ותרבויות זרות, ולכן לומד ערבית בירדן (ובעבר במצריים). קיגן אמנם אינו נוטה לכיוון המשחק כקריירה, אבל הוא הופיע בפרק אחד של הסדרה כבנו של Q, כשהיה בן 16 (מסתבר שהחוק בקליפורניה דרש ממנו להמשיך בלימודי התיכון, כך שהוא השלים שיעורים באמצעות מורים פרטיים ואפילו ניגש לבחינות באותו זמן). הוא גם חלק כמה רשמים מחוויותיו על הסט, אבל היות ומדובר בפרק שצולם לפני 8 שנים הוא לא זוכר הרבה מאותו פרק. מדובר בפרק בו הופיעה ג’רי ראיין, אז מושא הערצה נשי לגיקים בכל העולם, בצילום עירום קצר. מסתבר שאותו צילום בוצע כשנוכחים רק חברי ההפקה ההכרחיים, וזה לא כלל אותו, ובחלקים מהסצינה בה רואים את שניהם ביחד היא לבשה “חליפת גוף” (חליפה צמודה בצבע גוף שיוצרת אשליית עירום), כך שהוא לא זכה לראות יותר מדי (אני מניח שלנער בן 16 זה גרם תסכול לא-מועט).

כחובב תרבויות קיגן ראיין את הקהל יותר משהקהל ראיין אותו על החברה הישראלית. לדבריו, הוא כבר נוכח שבחדר בו נמצאים עשרה ישראלים יהיו 11 דיעות שונות, שאל על הזרמים השונים בקהילה החרדית ועל חומוסיות מומלצות בישראל.

לדבריו האנשים מהרחוב בירדן או סוריה לא שונים במיוחד מאלה בישראל. אביו סיפר שבסוריה, כשאמרו שהם אמריקנים, אנשים התייחסו אליהם כל כך בחום שבנקודה מסויימת הם סיפרו שהם אירופאים רק כדי שיוכלו לטייל בלי הפרעה.

אישתו של דה-לאנסי גם היא שחקנית (לא שיחקה בתפקידים מוכרים ראשיים) וזמרת (ביצעה קטע מוזיקלי מרשים מאוד בכנס), ופעילה בתחומים אחרים, לרבות יצירה של תוכניות חינוכיות לילדים בעלי קשיים.

חוץ מאותו תפקיד, דה-לאנסי שיחק בעשרות תפקידים אחרים. הוא עוף מוזר בתעשיית המשחק האמריקנית. בניגוד לשחקנים אחרים החולמים על תפקיד ארוך בסדרה מצליחה, דה-לאנסי מקפיד שלא להשקיע יותר משלושה חודשים בפרוייקט בודד.

למרות שהדמות שהוא שיחק במסע בין כוכבים היא אחת מהדמויות המוכרות ואהובות בסדרה, הוא שיחק אותה רק ב-12 פרקים - לאורך כל הסדרות השונות, מה שמלמד משהו על הנוכחות שלו על המסך. בין השאר הוא גם שיחק תפקיד חוזר בסדרה סטארגייט ולאחרונה הופיע בכמה פרקים (לרבות פרק סיום העונה) של סדרת הדרמה Breaking Bad בהצלחה כזו שביקשו שיחזור לפרקים נוספים בעונה הבאה.

חוץ מתפקידי אורח בסדרות וסרטים, דה-לאנסי מטפח קריירה מצליחה בבימוי של אופרות וקריינות-ליווי ליצירות מוזיקות (לאחרונה סיים קריינות לפיר-גינט של גריג). את ההכשרה הקלאסית קיבל מהבית, מהוריו. הוא החל בבימוי של יצירות סימפוניות, אבל היות והחופש התאטרלי ביצירות כאלה מוגבל למדי, מכרים ייעצו לו לעבור לאופרות שהן יותר ממוקדות הופעה-בימתית בהגדרתן. אחד מהרגעים המשעשעים של הכנס נרשם לאחר שסיפר מספר פעמים על הקריירה המצליחה שלו בתחום ונשאל איזו אופרה הוא אוהב במיוחד - התשובה: “אני לא ממש אוהב אופרה”.

דה-לאנסי הוא דמות קצת בעייתית מבחינת מעריצים של סדרה מסויימת. הוא מקצוען המגיע לבצע תפקיד ועושה אותו, אבל מבחינתו מדובר בעבודה בלבד. הרשמים האישיים שלו מתפקידים שונים סובבים סביב חוויית העבודה עם הצוות והבמאי וסביב התפתחות הדמות (במידה ומופיע ליותר מפרק), ולא מסביב להקשר הרחב יותר של הסדרה. למרות שסטרגייט הייתה סדרה מצליחה והוא שיחק בה בכמה פרקים, הוא לא ממש רצה לדבר על התפקיד, כי הרגיש (בצדק) שהדמות לא התקדמה לשום מקום. על אחד מהפרקים האחרונים ששיחק בהם בסדרה “ווייג’ר” סיפר שהרגיש שהצוות עייף ומבצע את התפקידים בצורה מכנית, ושחש שהיו הזדמנויות שלא מומשו לשחקנים לפתח סצינות שהיו בהן. על הצילומים של Break Bad הוא הפליג בשבחים לאחר שסצינה מסויימת בה שיחק צולמה פעם אחר פעם במשך שעות עד שהתוצאה הייתה מושלמת בעיני הבמאי.

למתעניינים בצד הטכני של המשחק דה-לאנסי הוא אוצר בלום של ידע ואנקדוטות. הוא בד”כ מנסה למצוא את האלמנט החסר ולהכניס אותו ליצירה בה הוא מופיע: מסתבר שהדמות של Q הייתה רצינית בהרבה במקור והוא הכניס את האלמנט ההומוריסטי לדמות כשהחליט ליצור דמות שהיא הניגוד המוחלט לדמות של קפטן פיקארד שגולמה בידי פטריק סטיוארט. בפרק אחר יש סצינה בינו לבין וופי גולדברג (עוד שחקנית אורחת שהופיעה בסדרה מספר פעמים), שמגלמת דמות יריבה לדמותו, ושניהם מחווים בידיהם סימנים מוזרים. במשך השנים הוא נשאל בידי מעריצים פעם-אחר-פעם מה משמעות האיתותים האלה, ומדובר רק באלמנט ששניהם החליטו להכניס לסצינה כשחשו שמשהו חסר בה, ולא בחלק מהתסריט המקורי.

בניגוד לצילומים היום, המבוצעים עם מצלמה ידנית, כשהטכנולוגיה מפצה על הרעידות של הצלם, הצילומים בזמנו היו קשים משמעותית, היות והייתה מצלמה בודדת על חצובה או מתקן סטטי כלשהו. הוא הדגים כיצד בסצינה ממוצעת הכוללת ישיבה של חברי צוות הספינה, כשכל פעם חבר צוות אחר מדבר, בעצם צולמו לא פחות משבע סצינות שונות, כשבכל הסצינה מצולמת מחדש מסביב לאותה דמות ובעריכה הכל מחובר לסצינה אחת. אותו סצינה ארכה מספר דקות על המסך, ודרשה שעתיים לצילום. קושי אחר בסדרת מד”ב היה החלפת התלבושות. הדמות ששיחק הייתה מסוגלת להחליף את המראה שלה בנקישת אצבעות. זה דרש ממנו להישאר קפוא לאחר שהקיש באצבעותיו, אז צולם בתמונת סטילס, החליף תלבושת, וחזר לאותו המקום לעמוד באותה תנוחה בה צולם לפני שהמשיכה הסצינה.

הוא גם סיפר על טכניקות אישיות למשחק. בתפקיד מסויים הוא נדרש להסתכל על אהובתו יורדת במדרגות, כשהמצלמה אמורה להתמקד בפניו. התסריט כתב שהוא אמור להיראות “מאוהב”, לא בדיוק הבעת פנים שקל להגדיר. היות ולא לבש תחתונים באותו יום (כנראה שהוא אינו חסיד גדול של הלבשה תחתונה) בתור פיתרון הוא בחר להכניס את ידיו לכיסים ולהביט למעלה במבט של “אני לא לובש תתתונים ואתם לא יודעים את זה”. כנראה שזה עבד…

למרות ההתפתלויות שלו כשנשאל חלק מהשאלות הסובבות סביב מסע בין כוכבים (השאלות השנואות עליו הן אלה המתחילות ב-”what if“), דה-לאנסי בהחלט מתייחס ברצינות לתפקיד שנתן עידוד משמעותי לקריירה שלו לפני כעשרים שנה, ושמאפשרת לו הכנסה-צידית נאה מכנסים כמו זה הישראלי (כמובן שבקנה מידה גדול בהרבה). הוא בקשר עם לא-מעט שחקנים ובמאים מהסדרה, לרבות רוברט פיקרדו שביצע איתו קריינות לדיסק פסקול מהסדרה ולאונרד נימוי (”ספוק”) איתו הייתה לו חברת הפקה. הוא ומשפחתו מאוד פתוחים וחברותיים והוא מדבר עם מעריצים בגובה העיניים ללא שמץ של התנשאות. הביקור שלו היה חווייה לאוהדי הסדרה, ולדעתי גם מי שאינו ממש צופה בה היה נהנה לשמוע אותו מדבר.

נקווה שיחזור לביקור נוסף בעתיד.

כנס שערכה הבלוגרית זרובבלה מעורר וויכוח על הרלוונטיות של התכנים שלו: יובל דרור שואל לא האם יש לגברת יכולת, אלא האם היא יכולה ללמד אחרים. אביעד מעלה שאלות בנוגע לתכנים שהיו אמורים להיות בכנס בנוגע לבלוגינג מסחרי.

לשניהם עונה דור גרבש, המפתח מאחורי האתר שפתחה זרובבלה, בלינק למאמר בגלובס על החוסר נכונות שלה למכור עצמה “לתאגיד”, אבל זו אינה תשובה לטענה בנוגע לארוע עצמו.

לא הייתי בארוע, אבל חשבתי לתרום את השנקל שלי בנושא:

1. אני מאוד מעריך את ההשגים של זרובבלה כולל (אבל לא רק) השימוש שלה במשאב טבעי שעמד לרשותה - המראה האטרקטיבי שלה (וחלק מהמגיבים בנושא בבלוג של יובל דרור הם שוביניסטים נבערים). הבעייה היא שלא לכולם/כולן יש את המשאב הזה.
2. אני גם מעריך את הנכונות שלה לבנות מותג סביב עצמה, כולל ההקפדה על לבוש וורוד 24/7 - אבל שוב, לא כולם מסוגלים להקרבה עצמית ברמה הזו.
3. חלק מהמיתוג הייחודי שבנתה מבוסס על אווירת שטות - שוב לא משהו שמתאים לכל אחד/אחת.
4. הכנס היה בתשלום.

לכן, בתור צופה מהצד, למרות שהתוכנייה נראתה מסקרנת, העדפתי שלא לשלם ולהגיע לכנס שייתכן ויהיה ממוקד בתכנים שאין ביכולתי/רצוני לממש.
דור, אם זה לא היה התוכן של הכנס, קחו את זה לתשומת ליבכם בעתיד - להגדיר יותר במדוייק מיהו קהל היעד של כנס כזה.