כמשתמש וותיק של חברת סקייפ, ובמיוחד של שרות Skype Out שלהם, המאפשר שיחות בתשלום מוזל למספרי טלפון (בניגוד למחשבים) ברחבי העולם, חיפשתי גרסת סקייפ להתקנה מיד כשהפעלתי את הסמארטפון החדש שלי, מבוסס חלונות מובייל 6.5.

לא ציפיתי לאכזבה שבה נתקלתי. באתר של סקייפ לא הייתה גרסה חלונות מובייל להורדה, שכן סקייפ הסירו את הקישור להורדה בפברואר השנה, תחת ההסבר הלקוני הבא:

בחרנו להסיר את סקייפ לייט ואת סקייפ לחלונות מובייל היות ואנחנו רוצים להציע ללקוחותינו החדשים חוויית שימוש סלולרית משופרת - כמו בגרסת האייפון הפופולרית שלנו, שזמינה גם למכשירים מבוססי סימביאן. אנחנו מתמקדים ביצירת חוויית משתמש עשירה שתאפשר לכם להנות משיחות חינם ושיחות בעלות זולה מהמכשיר הנייד באותה קלות השימוש של אפליקציית הדסקטופ.
חשנו שסקייפ לייט וסקייפ לחלונות מובייל לא סיפקו את חוויית השימוש הטובה ביותר שביכולתינו להציע.

היות ולא רציתי לוותר על השימוש בשירות Skype Out, התקנתי כאלטרנטיבה את תוכנת המסרים המיידים ושיחות Fring, שלה היה ממשק עם סקייפ. אבל מסתבר שזה היה פתרון זמני בלבד, לאחר שסכסוך בין החברות הביא לכך שסקייפ חסמו את הממשק של פרינג אליהם.

אני מבין שהסיבה להפסקת התמיכה הרשמית בחלונות מובייל בפברואר הייתה שורה ארוכה של בעיות שהיו לסקייפ עם האודיו של התוכנה, שהיה מושמע באופן לא צפוי מהרמקול במקום מהאוזניה או להיפך.

אבל אני מתקשה להבין איך וויתור מוחלט על ציבור של שבעה מליון משתמשים בארה”ב בלבד מהווה “שיפור חוויית המשתמש”, במיוחד כשכבר הייתה קיימת גרסה שימושית למשתמשים האלה.

כנראה שכשיצא חלונות מובייל 7, סקייפ ישחררו מחדש גרסה למכשירים התומכים במערכת הפעלה זו, אבל כנראה שזה לא יקרה לפני תחילת 2011.

הבשורה הטובה היא שלמרות שסקייפ הפסיקו תמיכה רשמית, הם לא סגרו את הדלת לגמרי על משתמשים חלונות מובייל. גרסה 3 של סקייפ לחלונות מובייל עדיין נתמכת ברשת, גם אם אינה ניתנת להורדה מהאתר של סקייפ. כאלטרנטיבה, ניתן למצוא את הגרסה הנ”ל באתרים חלופיים. ]]> http://dotmad.net/il/2010/07/skype-vs-windows-mobile/feed/ http://dotmad.net/il/2010/07/diaspora/ http://dotmad.net/il/2010/07/diaspora/#comments Wed, 07 Jul 2010 22:42:32 +0000 admin http://dotmad.net/il/?p=339

החדירה של פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות לחיינו רק הולכת וגדלה.

מצד אחד, כולנו שומעים סיפורי זוועה על אנשים שפייסבוק חסמו את הפרופיל שלהם יום בהיר אחד, או שגילו שאין להם יכולת לשלוט במידע שהם עצמם הציבו שם, ושינויים תכופים שפייסבוק עושים בהגדרות הפרופיל גורמת לכך שאף פעם לא ידוע מתי יאופסו הגדרות הפרטיות שהגדרתם בעמל רב לערכי ברירת מחדל הפוכים ממה שהגדרתם

מצד שני, פייסבוק בדרך לעבור במספר המשתמשים שלהם את המדינות המאוכלסות ביותר בעולם.

תחברו את זה ביחד ותגיעו לחששות הולכים וגוברים בנוגע למידע שמאוחסן ברשת החברתית הגדולה בעולם.

מקסוול, רפאל, דניאל ואיליה, ארבעה סטודנטים ניו יורקים, פתחו בתחילת השנה בפרוייקט שאפתני במטרה לשנות את המצב הקיים, לאחר ששמעו הרצאה על הנושא וקיבלו השראה ממנה: הם החלו בפיתוח רשת חברתית מבוססת קוד פתוח בשם “דיאספורה” (”תפוצות” או “גולה” בתרגום לעברית).

הרשת החברתית הזו מבוססת על מנגנון דומה לזה הקיים ברשתות שיתוף קבצים (P2P): אין אתר מרכזי שמחזיק אצלו את כל המידע ושולט בו, אלא המידע נמצא במחשב המשתמש, ומשוכפל למחשבי כל החברים שלו ברשת החברתית, כשהם מתחברים לאינטרנט.

הרעיון בפני עצמו מבריק: הרי אתם משתפים מידע עם חבריכם בכל מקרה, אז לא תסמכו עליהם כדי לגבות אותו? המידע מבוזר - לא קיים מארק צוקרברג אחד השולט במידע של כל אחד ממליוני משתמשים, כי המידע מופץ רק לאותם האנשים שאמורים לראות אותו.

מצד שני, לא ברור מה יקרה במידה ומשתמש מעוניין במחיקת עדכונים שלו, או את הפרופיל כולו, ומה קורה כשמסירים חבר מהרשת החברתית - הרי אם אותו חבר לא מתחבר לאינטרנט המידע שלכם עדיין מאוחסן במחשב שלו. כמובן שניתן לפתור את זה באמצעות הצפנת המידע ויכולת שימוש ברשת החברתית רק בזמן חיבור לאינטרנט, אבל נצטרך להמתין לגרסה הראשונה כדי לראות את הפתרון לבעייה הזו.

הקבוצה החלה לעבוד על הפרויקט בתחילת השנה, והעלתה לרשת בלוג באפריל, אבל הם לא הסתפקו בעבודה במקביל ללימודים - הם רצו להשקיע את חודשי הקיץ בפיתוח מרוכז, במקום לעבוד בתור מתמחים או למצוא עבודה זמנית. לשם כך הם פרסמו את הפרוייקט וקריאה לגיוס תרומות למימון חודשי הפיתוח בקיץ. תנאי הסף להשקעת הזמן הזו: גיוס תרומות של 10000 דולר, סכום שאמור לכסות את השקעת הזמן של הרביעייה.

ההצלחה הייתה מסחררת: היעד הושג בתור 12 ימים בלבד, ותוך קצת יותר מחודש נאספו תרומות ממעל ל-6400 תורמים שונים, שתרמו סכומים שנעו בין 2000$ (תמורת קבלת מחדש חדש עם התוכנה כבר מותקנת עליו) לבין 5$ (תמורת קבלת דיסק התקנה לבית בסיום הפיתוח). סכום התרומות הכולל שנאסף: מעל ל-200,000 דולר!

(אני מניח שבשלב הזה של הפוסט יש כמה יזמים ששואלים את עצמם למה לעזאזל צריכים חממות וקרנות הון סיכון)

עבודת הפיתוח החלה בתחילת יוני, ולאחר חודש של פיתוח הושלמו רוב התשתיות תקשורת, האחראיות להפצת המידע בין המחשבים של החברים ברשת בזמן אמת (מידע כשבעל הפרופיל מעדכן אותו). עד סוף יולי המטרה היא להשלים את הבסיס של האפליקציה (כולל הצפנה), ובאוגוסט ממשקים עם פייסבוק ותמיכה בהרחבות של התוכנה.
בספטמבר מתוכנן שחרור הגרסה הראשונית וקוד המקור של התוכנה יועלה לרשת.

מאותה הנקודה הפרוייקט יהיה תלוי בקהילת הקוד הפתוח שתמשיך לתמוך בו ולפתח אותו.

אבל מעבר לכך הפרוייקט יהיה תלוי לחלוטין במשתמשים:
האם תהיה נהירה המונית מפייסבוק לדיאספורה, או שהוא ישאר כרשת חברתית איזוטרית שרק משוגעים לדבר חברים בה?

Diaspora pre-alpha from daniel grippi on Vimeo. ]]> http://dotmad.net/il/2010/07/diaspora/feed/ http://dotmad.net/il/2010/07/popcorn-music/ http://dotmad.net/il/2010/07/popcorn-music/#comments Mon, 05 Jul 2010 04:13:17 +0000 admin http://dotmad.net/il/?p=334

לפני יומיים יצא הסרטון החדש בסדרת הסרטוני יוטיוב המחודשים של החבובות המיתולוגיות.

לאחר ביצועים מרשימים ל”רפסודיה בוהמית” של קווין ולכמה יצירות קלאסיות, הפעם השף השוודי מציג את הגרסה שלו ללהיט המיתולוגי “פופקורן”, הזכור לחלקינו מהמשחק דיגר.

הנוסטלגיה עניינה אותי מספיק כדי להתחקות אחרי השורשים של המוזיקה, והופתעתי לגלות שמקורה עוד בשנת 1969, כשמוזיקאי ומלחין בשם גרשון קינגסלי, יהודי שאפילו גדל כמה שנים בקיבוץ בישראל (לפני קום המדינה), שמע פופקורן במיקרוגל, וחשב על רעיון ליצירה מוזיקלית של פופ אלקטרוני. לטענתו (באתר שלו) הוא הלחין את העיקר שלה תוך 30 שניות.

השיר שוחרר כחלק מאלבום הסולו הראשון שלו, אבל זכה להצלחה הגדולה כשלוש שנים מאוחר יותר באמת כשקיבל גרסת כיסוי בידי להקת “חמאה חמה“, שהיא הגרסה המוכרת לנו היום. הדיסק שלהם נמכר ביותר משני מליון עותקים בעולם עד היום.

]]> http://dotmad.net/il/2010/07/popcorn-music/feed/ http://dotmad.net/il/2010/06/gaming-addict/ http://dotmad.net/il/2010/06/gaming-addict/#comments Thu, 17 Jun 2010 10:51:36 +0000 admin http://dotmad.net/il/?p=331

השבוע הוא שבוע קשה בשבילי

השבוע, מתקיימת הE-3, תערוכת משחקי הוידאו הגדולה בעולם, ולכן, זה שבוע מאוד קשה בשבילי

למה אתם שואלים? טוב, יש לי וידוי

אני שחר ואני מכור למשחקי וידאו

סיפורי מתחיל בבית כפרי בעיירה נידחת באזור השפלה, היום אני יודע איזה אוצרות משחקיות נשדדו ממני על ידי העובדה שגרתי במדינה שכוחת-אל במזרח התיכון, אבל אז, היה רק דבר אחד לשחק, המגהסון. המגהסון הוא פלא טכנולוגי מדהים, היה לו אפילו שלט בצורה של אקדח, שנתן לך לירות בברווזים ובדיסקיות חימר, איזה כיף גדול מזה יכול להיות?

אני אגיד לכם איזה כיף, ההמצאה שנקראת תלת מימד! לא, אני לא מדבר על ג’יימס קמרון ועל פשע הטומאה שלו נגד החברה ועולם הקולנוע, אני מדבר על גרפיקת תלת מימד. בסביבות כיתה ה’, הגיע הדבר האמיתי, הקונסולה התלת מימדית הראשונה שלי (והשנייה בעולם) הסוני פלייסטיישן. סוני, שעד אז הייתה אוטוריתה בתחום הטלוויזיות\ מצלמות\ שמע, הייתה שחקנית חדשה בשוק הקונסולות (ובזמנו, היחידה בארץ האמיתית בארץ). היו ימים שהייתי חוזר הביתה מבית הספר מדליק (לשחק ממש קצת) ואז מגלה שהשעה 12 בלילה וכדאי שאלך לישון (אז עוד הייתי מכבד את הצורך שלי בשינה) הימים היו יפים ומלאי פוליגונים, התמימות הייתה מצויינת.

בהתמכרות למשחקי מחשב, מאוד כמו בהתמכרות לסמים קשים (הרואין, קראק, קוקאין, ליקריץ’) אתה עם הזמן מפתח חסינות לדברים מסויימים, ועל מנת לקבל את אותו ה-היי, אתה צורך כמויות גדולות יותר. כך, כשהפלייסטיישן שלי כבר היה הגבינה העבשה של עולם המשחקים, לא יכולתי לשחק בו בלי להתעצבן על הגרפיקה המחורבנת והמשחקיות המעצבנת.

לאחר תקופה בעולם משחקי המחשב (שגילתה לי את אהבתי העזה למשחקי אסטרטגיה, משחקי תפקידים ופקמן משנות השמונים) חזרתי לקונסולות הגיעה בכיתה ט’ עם הגעתו של זאק, חבר אמריקאי, שהביא איתו ממעבר לים את כל הטוב שהוא, נינטנדו.

נינטנדו, כך למדתי אז, היו חבורת מכשפים יפנית, שהצליחו ליצור (על ידי כישוף, כמובן) את המשחק הטוב ביותר שנוצר אי פעם, LEGEND of Zelda, the ocarina of time. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. התמכרתי מיד, לאחר מכן עברתי למשחק בקונסולות הישנות יותר שלהם, שנשדדו ממני בילדותי, מריו נעשה הגיבור הבלתי מעורער של חיי.

פאסט פורוורד ללפני שנתיים, קונסולה בת שלוש שנים שולטת בשוק ביד רמה, הקונסולה, שהגיעה דווקא מחברת תוכנה קטנה ובלתי ידועה (אולי שמעתם עליה, קוראים לה מייקרוסופט) היא הXBOX 360 מכשיר קטן ומדהים, שברגע שיכולתי להרשות לעצמי, נמצא מהר מאוד שוכן מעל הטלוויזיה שלי. הלילות היו ארוכים, אני חושב שכמות הזומבים, הנאצים והרוסים שהרגתי במהלך הזמן שהיא הייתה ברשותי נמדדים במאות אלפים, חזרתי לנירוונה

לפני חודש, מכרתי אותה לחבר שרצה משהו להעסיק את הילדים שלו, אם נניח לרגע בצד את רגשות האשם שיש לי על העברת ההתמכרות שלי הלאה לדור הצעיר, מכירת הקונסולה הייתה מבחינתי השלב הראשון בדרך לחיים טובים יותר, בלי לילות בלי שינה או מסיבות מטורפות שהופסדו, כך חשבתי

פאסט פורוורד ללפני שבוע, אני יושב על המזרון שמשמש כמיטה בדירתי התל אביבית החדשה, ומשחק גיטר הירו על האייפוד טאצ’ שלי, אני כמו אותו נרקומן שמסניף צבע רק כי הוא לא יכול להשיג קריסטל מת’, אני מכור ללא תקנה

לא, אין לסיפור הזה סוף טוב, אתמול ראיתי את סרטון הדגמה מטורף של הפלייסטיישן מוב, ממשק התנועה החדש של סוני, היום ראיתי את הטריילר לפורטל 2, משחק ההמשך למה שהוא כנראה המשחק הטוב ביותר ששיחקתי (שישוחרר רק לסוני). היום, לפני בערך שעתיים, החלטתי שברגע שיהיה לי את האמצעים, אני אקנה פלייסטיישן 3, פלייסטיישן מוב, אקשור חסם עורקים מעל המרפק שלי ואזריק ישר לתוך הוריד.

וכמה שיותר מהר יותר טוב, שמעתי שרד דד רידמפשן ממש שווה

סרטון ההדגמה של הפלייסטיישן מוב
http://www.crunchgear.com/2010/06/15/up-close-with-ps3-move/

הטריילר של פורטל 2

רד דד רידמפשן
]]> http://dotmad.net/il/2010/06/gaming-addict/feed/ http://dotmad.net/il/2010/06/state-of-mind/ http://dotmad.net/il/2010/06/state-of-mind/#comments Wed, 02 Jun 2010 08:30:23 +0000 admin http://dotmad.net/il/?p=329 בניגוד לנורמה המקובלת אני לא מתכוון להיות מומחה צבאי ולטעון כיצד הפעולה על האונייה הייתה צריכה להתבצע.

אבל אני סקרן מה עבר בראש של החייל בשטח:

אתה משתלשל מחבל לכיוון האונייה, ורואה מתחתיך עשרות אנשים מנפנפים אלות וסכינים. מה אתה עושה?

1. יורה כלפי מטה ברובה צבע כדי לפזר אותם
2. יורה באוויר מהאקדח האישי שלך כדי להפחיד אותם
3. מבקש מהחבר’ה במסוק להפיל כמה רימוני גז מדמיע בין הקהל
4. נזכר ששכחת משהו חשוב במסוק ומטפס בחזרה למעלה
5. מודיע למפקד שבעצם נוח לך במיקום הנוכחי ואתה מתכוון לתפוס תנומה קצרה
6. ממשיך לרדת לכיוון ההמונים האלימים

כמה מבינכם היו בוחרים באופציה האחרונה?

לפני כשנה סערה קהילת הבלוגרים בארץ מסביב לשאלה האם בלוגר מחוייב בקוד אתי כשהוא מפרסם מוצר או חברה עסקית.
מוקד הדיון סבב סביב השאלה האם בלוגר מחוייב בגילוי נאות על קבלת תמורה עבור הפרסום, או שיכול לפרסם את המוצר במסווה של ביקורת אישית אובייקטיבית.
הוויכוח עדיין לא הוכרע, אבל מאז כבר השתנתה במקצת הרשת - כיום כבר חלק מהמוקד של ביקורות על עסקים (בעיקר בתחום האוכל) עבר לרשתות חברתיות או אתרים הנשענים על רשתות חברתיות  כמו פורסקוור, טוויטר, פידמי ואחרות.

אבל מהו הגילוי הנאות המצופה מאדם שדיווח על ארוחה במסעדה כלשהי (ובכך שיווק את המקום)?
הרי לכאורה המלצה של חבר ברשת חברתית אמורה להיות בעלת משקל גדול יותר מהמלצה של בלוגר/מבקר הפונה לקהל אנונימי.
אבל מה אם אותו חבר מיודד עם בעלי המסעדה או מקבל הטבות כדי לאכול שם? הרי ההמלצה שלו לא תהיה באמת אובייקטיבית.

והנושא של גילוי נאות אפילו מורכב יותר מאובייקטיביות של ההמלצה:
לאחרונה מספר “מובילי דעת קהל” בקהילת הטוויטר המקומית המליצו המלצות חמות מאוד על מסעדה מסויימת. במקביל צף ברשת סרטון ווידאו בו נראה יחס בעייתי לכאורה לבע”ח מצד בעל המסעדה. אני יכול להעיד באופן אישי שאם הייתי אוכל במסעדה הזו על סמך ההמלצות עליה ורק אז מגלה את הסרטון הזה - כל החווייה הייתה נפגעת, שלא לדבר על תחושה רעה עם העובדה שתרמתי לכיסו של אדם שאיני מסכים עם התנהגותו.
וזה לא חייב להיות בנושא זכויות בע”ח - לכל אחד מאיתנו יש נושאים הקרובים לליבו.
יכול להיות בעל מקום שפוגע בזכויות עובדיו, יכול להיות בעל מקום המתייחס רע לנכים, ואפשרי מקום המתיר עישון במסעדה בניגוד לחוק. בכל אחד מהמקרים הנ”ל אנשים שהנושאים הנ”ל חשובים להם היו מעדיפים להימנע מלשלם למסעדה גם אם אין כל בעייה עם האוכל במקום.
אז האם במידה והממליץ מודע לנושא בעייתי כזה - האם מוטלת עליו המחוייבות לידע את חבריו או הקהל שלו?

ציטוט שאהבתי מהעיתונאי מיקי רוזנטל הוא “אין עיתונאי אובייקטיבי, יש עיתונאי הגון”. האם לא הגיוני לצפות לאותה הגינות מצד חברים בפייסבוק או בטוויטר?
אם חבר שלי בחיים האמיתיים היה ממליץ לי על מקום הייתי מצפה ממנו לידע אותי בכל הנושאים האלה, ולכאורה אני נותן משקל גדול יותר להמלצות של חברים ברשתות חברתיות, אז האם אני לא אמור לצפות מהם לגלות מחוייבות דומה?

מה דעתכם?

לאחר שאפל כבר מזמן זרקה את ג’אווה מהמכשירים שלה בטענה ש”ג’אווה לא ראוייה לכתיבה. אף אחד לא משתמש כבר בג’אווה“, ולאחרונה הגבילה את השימוש בפלאש באייפון ובאייפד שלה למורת רוחם של מי שרוצים לגלוש באתרים שנכתבו בטכנולוגיה הזו (ולא, אני לא מתכוון רק ליוטיוב), סטיב ג’ובס יוצא בפוסט “מחשבות אישיות”, או כמו שאני קורא לו: “למה אני רוצה לשלוט בעולם?“.

ג’ובס מתחיל בהצגת אפל כאביר שמגן עלינו מפני מוצר שאינו קוד פתוח (פלאש).
מדברים על אנשים בבתי זכוכית…. הרי אפל מכריחה כל משתמש אייפוד להתקין תוכנת אייטיונס מסחרית שלהם כדי להעביר קבצי mp3 למכשיר. אפל מאלצת משתמשי אייפון להשתמש בחנות האפליקציות המסחרית שלהם. ואפל אוסרת שימוש בשפות פיתוח שהיא לא אישרה לפיתוח אפליקציות לאייפון ולאייפד. גם הטכנולוגיה שג’ובס מקדם כתחליף לסרטוני פלאש באינטרנט (H.264) אינה קוד פתוח אלא מוגנת בפטנטים שונים ותשלומי תמלוגים.
אבל מעבר לכך, אולי לתת למשתמשים את זכות הבחירה? אני כמשתמש לא רוצה ש”האח הגדול” סטיב יחנך אותי למה נכון יותר לשימוש ולצריכה.
רוצה לקדם פרוייקטים בקוד פתוח? נהדר. אבל אל תחסום סטנדרטים מתחרים, כי אז אתה פוגע באותו החופש שאותו לכאורה אתה מקדם. כבר למדנו בעבר שאם האלטרנטיבה טובה מספיק, כוחות השוק ידאגו להצלחה שלה מבלי התערבות של חברות מסחריות כמו אפל.

ג’ובס ממשיך בטיעון שהמשתמשים שלו בעצם לא באמת מוגבלים, כי הוא יתן להם אפליקציה (מעניין מתי תהיה בתשלום) לצפייה בחלק מהתכנים ביוטיוב בפורמט ווידאו שאינו פלאש. אבל מה עם אתרים/תכנים אחרים? ומה עם מי שמעוניין לצפות בסרטוני ווידאו המוטבעים בתור אתרים/בלוגים מבלי להזדקק לאפליקציה מיוחדת?
ונכון שיש משחקים (בתשלום?) בחנות של אפל, אבל למה לחסום משתמשים ממשחקי פלאש שאותם מבטל מנכ”ל אפל בזלזול כזה?

ההתקפה הבאה של ג’ובס על פלאש מגיעה מכיוון ביצועים, אמינות ואבטחה.
קשה לי להתייחס להאשמות באוויר. אני חושד שאם היו בידי ג’ובס נתונים סטטיסטיים שמגבים את הטיעונים שלו הוא היה מציג אותם בפוסט, אז נשאלת השאלה האם באמת קיימים נתונים כאלה. מנכ”ל אדובי פשוט כינה את הטענות הנ”ל “מסך עשן”
גם לטיעון על קיצור חיי הסוללה בגלל פלאש קשה לי להגיב, כי אני לא יודע איך בדיוק נערכה הבדיקה לפיה (לטענתו) “ווידאו מפוענח בתוכנה” יגמור סוללה ב-5 שעות לעומת 10 שעות ל”ווידאו מפוענח בחומרה”. איזה ווידאו? איזו תוכנה? איזה מכשיר? לג’ובס פתרונות.

וכאן הוא קורא תיגר על אדובי להציג לו מכשיר סמארטפון כלשהו בו פלאש מוצג בצורה טובה:
מר ג’ובס, אני מזמין אותך לביתי הקטן, במדינה הנידחת ששמה ישראל. שם אוכל להראות לך מכשיר סמארטפון זול מתוצרת HTC, שיוצר לפחות לפני שנה, ושמריץ סרטונים ביוטיוב בקלילות מתוך הדפדפן שלו (סליחה. ביותר מדפדפן אחד - ובדקתי).

הטענה הדמגוגית ביותר מגיעה בסוף הפוסט של ג’ובס, ועוסקת גם בשינוי תנאי הרשיון של אפל, לפיו עכשיו אסור לפתח אפליקציות למוצרי אפל בשפות תוכנה שאינן מאושרות בידי אפל (ושמאפשרות פיתוח לריבוי פלטפורמות), כי אפל חוששת שאפליקציות שיפותחו יהיו “תת-תקניות”.

בתור מפתח תוכנה ומשתמש במערכות הפעלה אני חושב שהרעיון מזעזע. אתם מדמיינים את מייקרוסופט אוסרת על פיתוח אפליקציות לחלונות שלא באמצעות מוצרי וויז’ואל-סטודיו שלה? הרי היו קמות זעקות עד לשמיים מכל אותם חסידי אפל על הרשע של מייקרוסופט, ומיד אחר כך כל כובד משקלו (הלא גדול) של משרד המשפטים האמריקני היה נוחת על מייקרוסופט (מה שכנראה יקרה לאפל בכל מקרה).

הרי כבר מזמן ידוע שתהליך אישור אפליקציה בחנות האפליקציה של אפל מהנה בערך כמו עקירת ציפורניים. אז אם אפל דואגת לאיכות - שתאכוף אותה פר-אפליקציה. אבל לאסור פיתוח בשפת תכנות/פלטפורמה כי אולי התוצאה לא תהיה טובה מספיק? מישהו באמת קונה את השטויות האלה?

אפל בסה”כ רוצה לנעול מפתחי אפליקציות בתוך הגן הסגור שלהם, כדי שימשיכו לייצר אפליקציות המיועדות אך-ורק לחנות האפליקציות המסחרית שלהם.

עבדים היינו בקופרטינו לפרעה-ג’ובס.

לכן אני מאוד לא אוהב להרגיש שמזלזלים בזמן שלי ומבזבזים אותו. והיום זה בדיוק מה שחשתי.

יש בארץ קהילה של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה (בין אם בספרות, קולנוע או מדיה שונה) המנסה לקדם את הנושא בקרב הקהל הישראלי. אחת הדרכים לעשות זו היא באמצעות פסטיבל אייקון במהלך סוכות ופסטיבל/כנס עולמות בפסח בכל שנה (בנוסף לכמה ארועים קטנים יותר). השנה התקיים “עולמות” השבוע, בימים רביעי וחמישי.

כחובב הז’אנר עברתי על תוכניית הפסטיבל מראש וסימנתי הרצאה שמאוד רציתי להיות נוכח בה, עקב נסיון קודם בהרצאות של אותה מרצה. התארגנתי במיוחד כדי לצאת מוקדם מהעבודה (הרבה יותר מוקדם מהשעה שבה תכננתי לסיים היום), תיאמתי במיוחד עם אשתי (שגם שינתה תוכניות בהתאם), יצאנו לת”א והיגענו לכנס בשעה ארבע להרצאה.

רק שמסתבר שההרצאה בוטלה.

בסדר, תקלות קורות, לאנשים מופיעות מחויבויות, יש דברים בלתי צפויים, ובסופו של דבר המרצים בכנס עושים את עבודתם בהתנדבות ואין לי כל טענה אליהם - אבל מסתבר שביטול ההרצאה היה ידוע כבר אתמול.

לרגע חשבתי שלרגל הראשון באפריל משחזרים סצינה מ”המדריך לטרמפיסט בגלקסיה”, ובעצם פורסמה הודעת ביטול, אבל היא מוקמה בתוך ארון במחסן של בית ציוני אמריקה….

מארגני הכנס אינם בורים בשימוש באינטרנט. יש לכנס אתר נחמד בוורדפרס, עדכוני RSS, קומונה (פורום) בתפוז ואפילו חשבון טוויטר. ובאף אחד מעל האמצעים הנ”ל לא טרחו לעדכן על ביטול ההרצאה אליה הגעתי. למעשה אפילו בזמן כתיבת הפוסט הזה (לאחר סגירת הכנס) אין כל התייחסות לכך שההרצאה הנ”ל לא התקיימה.

חשוב להבהיר שלא מדובר בארוע חינמי. מחיר של כל פעילות (של שעה-שעתיים) בכנס נע בין 30 ל-50 ש”ח. בכל מקרה אני מצפה מהסגל המארגן של הכנס להתייחס ברצינות לזמנם של המבקרים, ולא רק לכספם ולא לנהוג בחובבנות כמו זו בה נתקלתי היום. מיותר לציין שוויתרתי על שאר ההרצאות שעניינו אותי בכנס (לאחר ההרצאה שבוטלה) כי לא הייתי מוכן להשאיר שנקל אחד בקופה של ארגון שמתייחס אלי בזלזול כזה.

קשה שלא להתאכזב מהאייפאד: אין לו מצלמה כך שהוא לא יוכל לשמש לשיחות וידאו, אין לו מספיק זיכרון, ולכן הוא אינו יכול לשמש כספריה ניידת של תמונות וסרטים, אין לו חיבורי USB כך שלא ניתן בקלות להעביר אליו קבצים, תכונה נדרשת עבור כל כלי עסקי. הוא גדול מדי מכדי לקחת אותו בכיס, וקטן מדי מכדי להיות תחליף מחשב. אין לו את המסך הייחודי המאפשר קריאה ממושכת ללא מאמץ עיניים ולכן לא ברור כיצד הוא אמור להתחרות עם הקינדל כקורא ספרים אלקטרוני.

הכל נכון, ולכאורה מנבא כישלון. אבל כאן כפיר מזהיר שניבוי כזה הוא מסוכן - ולדעתי הוא צודק, אבל מכל הסיבות הלא נכונות.

הטיעון הראשון שלו הוא שלמרות ההצלחה של האייפון גם הוא “לא היה מציאה גדולה בכל הקשור למפרט הטכני”. אבל כשיצא האייפון הראשון, הוא היה מתקדם מאוד יחסית לסלולרים הנפוצים באותה התקופה.
מצלמה? המצלמה של האייפון הייתה בהחלט סבירה באותה תקופה, כשבחלק מהמכשירים עדיין התפארו במצלמות עם רזולוציה הנמוכה ממגה-פיקסל אחד.
היצע מוגבל של אפליקציות בגלל ה”גן הסגור” של אפל? גן עדן לעומת סוני-אריקסון.
ונקודה חשובה מאוד - כשניסיתי לברר על מכשיר מומלץ לפני מספר שבועות פניתי למספר חובבי גאדג’טים שאני מכיר בנוגע למכשיר מומלץ לגלישה באינטרנט. התשובה שקיבלתי הייתה חד משמעית - מבחינת נוחות גלישה אין מתחרה לאייפון, גם היום (למעט אולי הגוגל-פון). לא סתם האייפון מוביל במספר הדפים הנצפים בסלולרי, הרבה מעבר לחלקו היחסי בשוק.

במילים אחרות, האייפון הצליח מסיבות מעשיות מאוד, ולא בהכרח רק באמצעות יחסי הציבור של אפל.

אז מה זה קשור לאייפאד? הוא לא יצליח כי הוא ממציא קטגוריה חדשה של מכשירים או בגלל “חוויית משתמש”, או פשוט כי הוא טוב. אם הוא יצליח (או אם הוא לא יכשל) זה מסיבות שונות לגמרי מאלו שהביאו להצלחה של האייפון או האייפוד:

אפל זה דת

אני מניח שיהיו אנשים שיתרגזו מהניסוח הזה, אבל מעריצים של מוצרי אפל פועלים על סמך אמונה ולא רציונליות. לא משנה כמה פונקציות אפל תיקח מהם (מי בכלל צריך כונן דיסקים או ריבוי-ישומים?) הם ישתכנעו שהחיסרון הוא בעצם יתרון. דברים שבחברות אחרות היו מעוררים שערוריות (כמו ההתנהלות של אפל בכל הנוגע לאפליקציות שהם מתירים) עןברים בלי גלים במקרה של אפל. מעריץ של אפל יכול להרצות בלהט על למה הוא משתמש בלינוקס כדי לא לתמוך במונופול של מייקרוסופט, אבל תנו לו מערכת הפעלה של אפל והוא מוכן שהיה תהיה היחידה בעולם.

אפל היא מכונת שיווק

אני זוכר תוכנית שראיתי לפני שנים, בה מספר צעיר אמריקני על כך שהוא פשוט חייב לשכנע את הוריו לקנות לו נעליים של נייק. הוא יודע באופן רציונלי שהן מיותרות ויקרות, אבל לכולם יש אותן ולכן גם הוא חייב.
כפיר משתמש הרבה במילה “סקסי” לתאר מוצרים של אפל, אבל למיטב זכרוני מדובר במונח שרק בשנים האחרונות משמש כדי לתאר מחשבים. המקבוק-אייר הוא נייד שהייתרון הגדול שלו הוא רק בכך שהוא דק וקל יותר, אבל בניגוד לניידים אחרים - אנשים מצטלמים עם המק-בוק שלהם לפרופיל בפייסבוק כאילו היה סלבריטי. צפיתם לאחרונה בסדרת טלוויזיה אמריקנית? לכולם יש אייפון.
אפל פיצחה את נוסחת הקסם שגורמת לצרכן לרצות מוצר בלי תלות במאפיינים שלו.

• סופי שבוע בהם מפותחים פרוייקטים בתחומים שונים
• כנסים העוסקים בתחומי האינטרנט
• ארועי יחצנות של חברות תוכנה מובילות
• מפגשי בלוגרים וטוויטרים המאורגנים בידי גופים מסחריים
• ארועי גראז’ גיקס
• ארוחות בוקר של ג’ף פולבר

אבל כמו מסיבות הקוקטייל בסרטים, הארועים האלה יחסית מנוכרים. הסבירות שתיצרו מהם קשרים חברתיים רציניים ללא מאמצים אינה גבוהה:
זה יכול להיות כי הגיעו לארוע מאות רבות (או אלפים) של מבקרים ואתם “הולכים לאיבוד” בקהל העצום, או כי האג’נדה של הגוף שעורך את הארוע לא מתאים לכם, או שהרצאות הן העיקר ולא אינטראקציה חברתית, או תדירות נמוכה הגורמת לכך שלא ניתן ליצור הכרויות אמיתיות במסגרות האלה או שהארוע מתקיים בבוקר ביום עבודה וכך הלאה

ולריק הזה נכנסים ארועי הטוויטפ

מדובר במפגשים חברתיים שיזמה ומארגנת יעל בארי, כשהרעיון פשוט מאוד: נפגשים פעם בחודש בערב, במקום המגיש בירה.
אם יש לכם חשבון בטוויטר רצוי גם לשים מדבקה המזהה את המשתמש. אם אין לכם חשק לשים מדבקה או שאין לכם חשבון בטוויטר, גם לא נורא (למרות שתתקשו להבין חלק מהשיחות)

אין הרצאות, אין תוכנית אומנותית, אין גופים מסחריים, אין מאות אנשים. רק אנשים המגיעים כדי לבלות ביחד. מספר המשתתפים משתנה, אבל קיים “גרעין קשה” של כמה עשרות המגיעים לרוב הארועים, ורובם מכירים את שמכם

או לפחות את שם המשתמש שלכם בטוויטר