05th Jan 2010
יש אנשים שלא מבינים
הם מעדיפים לשלם מחיר מופקע עבור היבוא של הספר או עבור התרגום שלו. הם מעדיפים להמתין בסבלנות שספר שיצא בארה”ב יתורגם או סתם יגיע לארץ. אם הם ממש חסרי סבלנות הם מוכנים גם לשלם מחיר משולש על הספר בכריכה קשה (באנגלית). הם מוכנים לכתת רגליהם לעשרות חנויות ספרים משומשים כדי למצוא ספר ישן שכבר אזל בהוצאה. הם מוכנים להשקיע עוד כסף על ספריות כדי לאחסן את הנפח שכל הספרים שהם קנו תופסים. הם מוכנים לבלוע בשקט את עשרות הספרים הכמעט-זהים שהוצאות בוחרות להוציא כ”נוסחה מצליחה”.
אבל הם לא מוכנים בשום אופן לוותר על ריח הנייר או תחושת הדפים בידיים.
יש אנשים שלא מבינים איך אפשר להתנתק מהכבלים/לוויין.
הם מעדיפים לשלם אלפים בשנה כדי להיות מסוגלים לזפזפ במאה ערוצים כדי להבין שאין מה לראות. הם מוכנים להשלים עם שידורים חוזרים אינסופיים, שיבוץ בשעות לא הגיוניות, קטיעת פרקים ועונות באמצע, פרסומות באורך 10 דקות שלוש פעמים בפרק ובאנרים קופצים ברגעים המותחים. הם יכולים לצפות במשך שעות בתוכניות מקומיות (בעיקר ריאליטי) שהן רק צל חיוור של המקור בחו”ל. הם מוכנים להשקיע אלפי שקלים ביס מקס כדי שיוכלו להקליט את התוכנית כי היא משודרת בשעה שאנשים נורמלים לא מסוגלים לצפות בה. הם מוכנים להיות ארבע עונות אחרי הקהל האמריקני ולצפות בספויילרים שהורסים להם את הפרק.
אבל הם לא מוכנים להשקיע קצת מאמץ כדי לצפות בתוכניות מהאינטרנט.
יש אנשים שלא מבינים איך ניתן לשמוע רק מוזיקה דיגיטלית.
הם מוכנים לשלם הרבה כסף על דיסק שבעצם יש בו רק שיר אחד שמעניין אותם. הם מוכנים להשלים עם חסימות ומנגנוני הגנה שמונעים מהם לנגן את הדיסק הזה במחשב הביתי. הם מוכנים לוותר על הזכות לשמוע שירים וביצועים ישנים - כי הם כבר לא קיימים בחנויות. הם מוכנים להשלים עם זה שהאוסף דיסקים שלהם הולך ומתיישן ומתבלה, ואין להם כל גיבוי שלו.
אבל הם לא מבינים איך אפשר לוותר על האיכות של CD תמורת אוזניות אייפוד.
יש אנשים שלא מבינים כיצד ניתן לוותר על העיתונות המסורתית.
הם מוכנים לשלם הרבה על עיתונים מנייר המכילים טורים של כותבים בינוניים ברובם, כתבות מוזמנות-מטעם, פרסומות ועלונים בכמות ששווה ליער גשם קטן ואג’נדה שבעלי העיתונים מנסים לקדם.
הם לא מוכנים להשקיע את המאמץ בלמצוא בלוגרים ברשת שכל פוסט שלהם הוא יצירת מופת.
יש אנשים שלא מוכנים לבצע קניות ברשת.
הם מעדיפים לשלם מחירים מופקעים עבור סחורה ירודה המיוצרת בסין, על המבחר המוגבל הזמין בחנויות ובארץ בכלל, על מדיניות החזרה מגוכחת (אם יש בכלל), על יחס משפיל מצד צוות המכירות ועל הזכות לשמוע את ילדי השכנים צורחים בסופר השכונתי.
יש אנשים שלא מבינים איך אפשרי להחזיק פרופיל מדיה חברתית.
הם מעדיפים להמשיך לספק מידע על כל פן של חייהם לחברות אשראי אנונימיות, למשרדי ממשלה, לפקידי עירייה. הם בכלל לא מודעים שהמידע עליהם במרשם התושבים זמין לכל ילד עם מחשב. הם לא מתרשמים מכך שתוך שנתיים הממשלה תחזיק במאגר את טביעות האצבעות שלהם. הם לא רואים את המצלמות משטרה המפוזרות בערים.
אבל הם נחרדים מהמחשבה על המידע שיחשף עליהם בפרופיל שלהם בפייסבוק - מידע בו הם עצמם שולטים.
ויש אנשים שלא מבינים איך אנשים אחרים יכולים להיות שמרנים עד כדי כך שיפסלו שיפור באיכות חייהם רק כי הוא חדש ולא מוכר
