ממשק חדשני מול ממשק קונבנציונאלי /  רן לירון

בשביל שהאתר או המערכת שלך יצליחו, חיוני לספק למשתמש ממשק נוח, ברור ושימושי. במאמר הקודם דנתי בחשיבות השמירה על עקביות למוסכמות מקובלות. איל שחר כתב בתגובה ש” עקביות היא לא ערך עליון…”.

אכן – עקביות היא אמצעי, לא מטרה. לשמירה על  מוסכמות מקובלות יש מחיר והשלכות. ממשק שמבקש לשמור על תאימות למה שמקובל ומוכר למשתמש, יתקשה להיות גם שונה וחדשני.

במאמר זה אדון ביתרונות וחסרונות של ממשק עקבי ושגרתי מול ממשק חדשני ושונה. 

לממשק חדשני שלוש יתרונות מרכזיים:

1. ערך השיווקי של חווית המשתמש:

פרופסור מרשל מקלוהן , חוקר נודע בתחום התקשורת, טבע את המשפט “המדיום הוא המסר”. האמצעים והאופן בהם מערכת מציגה אינפורמציה, משפיעים לא פעם על הצופה יותר מאשר התוכן עצמו.

גופים רבים מבקשים למצב את עצמם כחדשניים / שונים / בעלי ערך מוסף מיוחד. ממשק חדשני ומעניין, שמשדר תחכום, מקוריות ומחשבה יצירתית, יכול לשמש ככלי מרכזי להעברת המסר הזה.

ה-web מתפתח ומשתנה ללא הרף, אבל כבר התגבשו אופנות עיצוב הנפוצות במגזרים שונים. אתרים של בנקים, לדוגמה, מבקשים להציג רושם מקצועי, מאורגן ורציני יחד עם שפע של מידע. אם נבחן את האתר של בנק הפועלים (נכון למאי 2008) מול האתר של בנק לאומי נוכל למצוא דמיון רב בניהם. שניהם עשו שימוש בעיצוב נקי, מסודר, מחולק לקוביות שמופרדות זו מזו באזורים לבנים.

בנק דיסקונט, לאומת זאת, כנראה מתוך רצון למצב עצמו כצעיר, חדשני ומחויך, בחר ללכת בכיוון שונה מאוד. אפשר להתווכח על טיב העיצוב של האתר, אבל לגבי דבר אחד אין ספק – הוא שונה. זה המסר שדיסקונט מנסה ומצליח להעביר דרך השימוש בעיצוב לא סטנדארטי. מעניין לציין שהאתר של חברת הבת, בנק מרכנתיל דיסקונט, לא עבר (נכון למאי 2008) את מתיחת הפנים הזו, והוא נראה דומה מאוד לאתרים של  בנק הפועלים ובנק לאומי. 

2. ייעול תהליכי העבודה:

המוסכמות המקובלות של מבנה ממשק ותהליכי עבודה מגבילות את האפשרויות העומדות לרשותנו. לא פעם מערכות משמרות מוסכמות מיושנות לאורך שנים, גם כשמוסכמות אלו כבר לא רלוונטיות לדרישות העדכניות. לעיתים, כשמבקשים להציע ערך מוסף אמיתי (להבדיל מעטפת שיווקית בלבד) ניתן לעשות זאת רק באמצעות פריצת המוסכמות המקובלות של עיצוב ממשק. האתר go2web20, לדוגמה, מציג קישורים לאתרי web 2.0. האתר ביקש להציג הפניה לאתרים רבים מאוד. הפתרון המקובל של רשימות טקסטואליות של קישורים מגביל מאוד את כמות הקישורים שניתן להציג באופן ברור במסך אחד. גופן קטן לא יהיה קריא, גופן גדול יתפוס הרבה מקום. הפתרון של go2web20 – הצגת רשת של איקונים  גדולים, ללא כל טקסט. האתר מצליח להציג במסך אחד ללא גלילה קישורים ליותר מ-40 אתרים שונים (פי 3 ויותר מ-Google) ועם זאת להראות בבירור לאן יוביל כל קישור. 
דוגמה נוספת היא תוכנת Picasa של Google. ברוב התוכנות הגישה לקבצים מתבצעת דרך המבנה הסטנדארטי של עץ הספריות. הדבר מקשה על עיון בתמונות שמפוזרות בספריות רבות.ב- Picasa פתרו את הבעיה בצורה פשוטה אבל לא קונבנציונאלית. התוכנה מאפשרת לראות ברצף את כל התמונות במחשב, ולמיין אותן במגוון צורות בלי קשר לתיקיות בהן יושבות התמונות.  

3. ניצול יעיל של טכנולוגיות חדשות:

הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר. לא פעם נעשה בממשק שימוש בטכנולוגיה חדשה, תוך הסתמכות על מוסכמות של מערכות ישנות. לא פעם הטכנולוגיה הנפוצה אצל המשתמשים משתנה, אבל מנהלי האתרים מתאמצים עדין לעמוד במגבלות שכבר לא חשובות כפי שהיו בעבר. דוגמה טובה לכך היא נושא הרזולוציה. המוסכמה המקובלת כיום היא התאמת האתרים  לרזולוציה של 800×600 פיקסלים. רוב האתרים הישראלים לא מנצלים באופן יעיל רזולוציה גבוהה. בפועל, מספר המשתמשים בעובדים ברגולציה של 800×600 קטן בכל יום, ואילו מספר המשתמשים ברזולוציות גבוהה – 1024×768 ויותר גדל ללא הרף. האם באמת צריך להתאים את האתר שלך למוסכמה הישנה והמגבילה של 800×600?

תלוי במאפייני המשתמשים שלך. על נושא הרזולוציות המסך ודרכי ההתמודדות איתן ארחיב באחד המאמרים הבאים. 

עד כאן לגבי היתרונות המרכזיים של ממשק חדשני ולא קונבנציונאלי. לגבי יתרונות השמירה על מוסכמות מקובלות כתבתי בהרחבה במאמר הקודם.  

מספר יתרונות נוספים לממשק קונבנציונאלי שיש לקחת בחשבון:

1. קל ללמוד ממשק קונוונציונאלי:

ממשק קונוונציונאלי מאפשר זיהוי מיידי של פונקציונאליות ללא מאמץ לימוד. כשלקוח מגיע בפעם הראשונה למערכת שנראית ופועלת באופן דומה למערכות שהוא כבר מכיר, הוא יכול לגשת ישר לעבודה. כלקוח מגיע למערכת שנראית או פעולת באופן שונה ממה שהוא מכיר, הוא צריך להשקיע מאמץ בלימוד המערכת. הוא עשוי להשקיע את המאמץ הזה, או לוותר ולנטוש את המערכת. 

2. קל וזול לתכנן ולעצב מערכות קונוונציונאליות:

תכנון, מימוש, בנייה ותחזוקה של אתר סטנדארטי דורשת פחות זמן ופחות מומחיות מבניה וניהול של ממשק שמתבסס על כל הטכנולוגיות החדשניות ביותר, באופן שונה מכל דבר שנעשה בעבר.  

3. קונבנציונאלי = בדוק ומוכח:

לא צריך להיות מקורי בכל מחיר.הסיכוי לבעיות קטן יותר עם פתרונות שנוסו בהצלחה במערכות אחרות. מה שעבד טוב בעבר כדאי להמשיך לנצל. בממשקים שמתבססים על כל החידושים וההמצאות האחרונים גלום סיכון. לא ברור עדין מה עובד ומה לא, מה המשתמש מבין ומה יבלבל אותו ומה העלות של תחזוקת המערכת. 

סיכום:

מתי נכון להיצמד לממשק הסטנדארטי המקובל, ומתי נכון להשקיע את המאמץ הנדרש לייצור ממשק חדשני ושונה?

ממשק קונבנציונאלי הוא הפתרון הנכון כאשר:

• אתם מוגבלים בזמן ובמשאבים ורוצים כמה שיותר מהר “לעלות לאוויר”
• חשוב לכם העביר מסר של ביטחון ורצינות
• חשוב לכם להקטין למינימום את הסיכון שמשתמשים יתקשו להשתמש במערכת שלכם.

כדאי להשקיע בממשק חדשני כאשר:

• עומד לרשותכם זמן לתכנן, לנסות, לבדוק ולשכלל ממשק שונה מהמקובל
• חשוב לכם מאוד להעביר מסר של ייחודיות ויצירתיות
• אתם פועלים בתחום בו למשתמש חשובה יותר החוויה מאשר האפקטיביות, והוא מוכן להשקיע יותר מאמץ בהבנה ומשחק בממשק.

בממשק חדשני מומלץ להקפיד שנשמר מספיק מהמוכר בשביל שהלקוח לא יחשוש, לא יצטרך להתאמץ יותר מדי בשביל לעבוד עם המערכת ולא ישגה בשימוש בה. אם אתם עושים משהו בדרך שונה משאר העולם, וודאו שאתם עושים זאת באופן אחיד לאורך כל המערכת. השמירה על עקביות פנימית, עקביות פונקציונאלית ועקביות צורנית (בהם עסקתי במאמר הקודם ) חשובות במיוחד בממשק חדשני ושונה. 

כמו תמיד – אתם מוזמנים לשלוח שאלות, בקשות והערות, לכתובת: RanL at matrix.co.il

רן לירון הוא מעצב ממשק בכיר בחברת מטריקס, מרצה לעיצוב ממשק ושימושיות בג’ון ברייס ומורה לאיקידו בבית הספר “רונדו”.

מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת המידעון  סודות השיווק

אתר תפוז, הנשען (בין השאר) על מערכת הפורומים המפותחת שלו, איבד השבוע לפחות חמישה מנהלי פורומים, ולא בטוח שזה הסוף.

זה התחיל במנהלת פורום שהואשמה ע”י מנהלת הקהילות “בהתבטאויות שאינן הולמות מנהלת פורום”, וקיבלה אולטימטום לפיו היא יכולה לנהל את הפורום רק תחת פיקוח נוקשה מאוד של הנהלת הפורומים או ש”יפטרו” אותה, כשההחלטה שלה לפרוש כנראה הייתה מובנת מאליו.

המשיך במנהלת פורום אחר שמתחה ביקורת פומבית (כלומר לא בפורום סגור) על הנהלת הקהילות, דבר שהוביל לפיטוריה המיידיים.

מנהל פורום נוסף שמתח ביקורת על התגובה הקיצונית הזו בפורום סגור למנהלים פוטר גם הוא:

לאחר שגם היא הודחה מניהול הפורום, פניתי להנהלת הפורומים בטענה שאין ממש סיבה לכל הטיהורים האלה, ומוטב היה אם כולם היו יורדים מהעץ וחוזרים יום אחד אחורה. בתגובה קיבלתי טלפון נזעם מתפוז, ומנהלת אשכול הלימודים הקריאה לי את גזר הדין.

המהלכים הנ”ל הובילו לפרישה של לפחות שני מנהלי פורומים נוספים, שהתפטרו במחאה על היחס למנהלים. לא בטוח שזה הסוף.

חשוב לציין שמנהל פורום ממוצע אינו נהנה משום פריבילגיה מיוחדת, נדרש להשקיע זמן ומאמץ בהתנדבות, ומאויים בתביעות כספיות בידי גופים שאינם מרוצים מהודעות שנכתבו בפורום בניהולו. לא תפקיד חלומי:

אני עדיין חושב שמישהו שם ברמת גן צריך לשתות כמה כוסות מים ואולי מחר הם יבינו שככה לא באמת מתנהגים אל מול אנשים שמביאים את פרנסתם, הרי כל מה שמחזיק את תפוז זה מערכת הפורומים שלה, והמנהלים שמתחזקים את מאות הפורומים בהתנדבות. נכון שאנחנו לפעמים נתפסים כ”מייצגים של תפוז”, אבל אנחנו לא, אנחנו אנשים כשאר בני האדם, אין לנו שום עניין בתפוז, שום הפסד או רווח ממנה, ובטח ובטח שום סיבה שבעולם לסתום את הפה רק כדי שצבע הכינוי על המסך יהיה כחול ולא שחור. בסופו של דבר הקמתי את הפורום הזה בתור תחביב כי אני אוהב את התחום וקיוויתי ליצור פה קהילה של אנשים

תפוז בחרו להגיב לפניות בפורומים שונים בצורה לאקונית ועם טענה מוזרה לחסיון, ומייל ששלחתי למנהלת הקהילות לא נענה.

לאור ההתרחשויות האלה, לאור תביעות נגד מנהלי פורומים, ולאור הצעות כמו חוק הטוקבקים לא ברור למה מישהו ירצה לנהל פורומים.

תוכנות שיתוף קבצים וחוקי זכויות יוצרים - סקירה היסטורית

תמיד התקיים מתח בין “מפירי זכויות יוצרים” לבין החקיקה בתחום, אבל מאז תחילת עידן תוכנות שיתוף הקבצים הוא מתבטא בצורה חסרת תקדים, וכולל היזונים הדדיים בין התוכנות הקיימות לבין החקיקה, כשאחד משפיע על התפתחות השני.

התקדים המשפטי הראשון שהשפיע על דיונים משפטיים מאוחרים יותר היה המשפט של חברת סוני נגד אולפני יוניברסל בשנת 1984, ובו פסק בית המשפט העליון של ארה”ב שהקלטת תוכנית על קלטת ווידאו (שיטת ה”בטאמקס” שנידונה במשפט הוחלפה מאוחר יותר ע”י טכנולוגיית הVCR המתחרה) למטרת צפייה מאוחרת יותר אינה נחשבת להפרת זכויות יוצרים, ושהיוצרים של אמצעים לשכפול מדיה אינם אחראים להפרת זכויות יוצרים שביצעו המשתמשים בטכנולוגייה באם הטכנולוגייה שייצרו משמשת גם למטרות חוקיות. פסיקה זו (הידועה בשם Betamax defense) עמדה במרכז ההגנה המשפטית של מספר תביעות בנוגע לתוכנות שיתוף קבצים, למרות שבד”כ ההגנה לא הצליחה לנצלה כדי להימנע מהפסד במשפט.

גורם נוסף שהשפיע על תביעות מאוחרות יותר היה חוק ה(Digital Millennium Copyright Act (DMCA, שנחקק בארה”ב בשנת 1998, ושנחשב לאחד מהחוקים המחמירים ביותר עם מפירי זכויות יוצרים בעולם כולו. בנוסף לכך הוא מספק מטריית הגנה רחבה לתוכנות לשמירת זכויות יוצרים (DRM) והופך נסיונות לעקוף אותן לפליליים.

נפסטר, השירות המוכר ביותר בתחום שיתוף הקבצים הושק בשנת 1999 ע”י שון פנינג והפך להצלחה מיידית. אולם כבר בשנת 2000 מספר אומנים ידועים, בינהם להקת “מטליקה” והזמרת “מדונה” הגישו דרישה לנפסטר להסיר מהחיפושים בשרתיה רשימה של עשרות אלפי קבצים שלטענתם הפרו את זכויות היוצרים שלהם. דרישה זו הייתה גם אחד מהמניעים לפסיקה נגד נפסטר בתביעה נגדה, מאחר והוכיחה שהחברה הייתה מודעת להפרת זכויות יוצרים ולא מנעה אותה. בשנת 2001 פסק בית המשפט העליון בארה”ב בתביעה שהגישו מספר חברות תקליטים נגד נפסטר, ובהתאם לחוק המילניום הדיגיטלי (שהוזכר קודם) קבע שהחברה אחראית להפרת זכויות יוצרים, ושבנוסף לאחריות כספית כלפי התובעים עליה גם להסיר עשרות אלפי קבצים המפרים זכויות יוצרים מהחיפושים שבוצעו דרך שרתיה. נפסטר לא הצליחה לעמוד בדרישה הנ”ל, דבר שהוביל לסגירת השירות בשנת 2001 ולפשיטת רגל בשנת 2002.

אולם לנפסטר קמו יורשים שמיהרו למלא את הוואקום שנוצר מקריסתה. רשתות מבוזרות ומבוססות פרוטוקול פתוח כמו גנוטלה הפכו תביעה של גורם מרכזי לבלתי אפשרית, אבל גם פגעו בביצועי הרשתות. דבר זה הוביל לעלייתה של קאזה כתוכנת שיתוף קבצים פופלרית לאחר נפילתה של נפסטר. קאזה הוקמה בהולנד, בה חוקי הגנת זכויות היוצרים לא היו מחמירים כמו החוקים בארה”ב. בנוסף לכך, בעקבות פסיקה בהולנד נגד בעלי התוכנה בשנת 2001 הועברה הבעלות על החברה ל”שרמן נטוורקס” הממוקמת באוסטרליה ובעלת תאגיד ברפובליקת וונואטו ובמקביל ערערו על הפסיקה, דבר שהוביל להפיכתה בבית המשפט העליון בהולנד, שקבע שהחברה אינה אחראית לאופן השימוש בתוכנה.
אולם הצרות לבעלי קאזה רק התחילו בשלב זה, שבו הוגשה תביעה נגד “שרמן נטוורקס” בלוס אנג’לס ע”י קבוצה של חברות תקליטים ואולפני סרטים. התביעה הסתיימה בפשרה לפיה שרמן תשלם מאות מליוני דולרים לתובעים, ותהפוך את קאזה לשירות הורדות בתשלום. במקביל לתביעה בארה”ב נתבעה שרמן גם באוסטרליה, שם קבע בית המשפט שלמרות שהחברה אינה אשמה במישרין בהפרת זכויות יוצרים, עליה לשנות את התוכנה כך שלא תאפשר למשתמשים להפר זכויות אלה. כשהחברה לא הצליחה לשנות את התוכנה בזמן כדי לעמוד בפסיקת בית המשפט נחסמה הורדת התוכנה למשתמשים באוסטרליה.
השימוש בקאזה דעך לאורך השנים, גם עקב ריבוי ה”רוגלות” (תוכנות האוספות מידע על המשתמש, בין השאר לצורך הצגת פרסומות) שהותקנו ביחד עם התוכנה. מפתחי קאזה פיתחו את תוכנת “סקייפ” לשיחות טלפון בחינם ע”י גבי האינטרנט ובסופו של דבר מכרו אותה לאתר “איביי” במליארדי דולרים.

במקביל לתביעות המאוחרות (2005) נגד קאזה התנהלה תביעה בארה”ב נגד “גרוקסטר”, יצרנית תוכנה (באותו שם) שעבדה על רשת קאזה גם כן. גרוקסטר, שנתבעה ע”י אוסף של חברות מדיה ובראשן אולפני MGM, הגיעה לבית המשפט העליון לאחר שזכתה במשפטים בערכאות נמוכות יותר. היא טענה שלפי הגנת הבטאמקס (שהוזכרה בתחילת המאמר) לטכנולוגיה שלה יש גם שימושים חוקיים ולכן אינה אחראית להפרות חוק באמצעות התוכנה. טענה נוספת במשפט הייתה שפסיקה לרעת גרוקסטר תשפיע גם על יצרני חומרה כמו חברת “אפל”, שיצרה נגן מוזיקה פופולרי (”אייפוד”). לאחר התלבטות ניכרת פסקו השופטים נגד גרוקסטר, מאחר והודגמה כוונה לעודד הפרת זכויות יוצרים באמצעות ההתנהגות של יצרנית התוכנה:

• החברה עשתה מאמצים ניכרים למשוך אליה את הלקוחות של נפסטר, שכבר הוכרו כמקור להפרת זכויות יוצרים
• מסמכים פנימיים המעידים על כוונה לאפשר הפרת זכויות יוצרים
• כשלון ביישום מנגנון לסינון תכנים לא חוקיים
• מודל עסקי המבוסס על תנועה מוגברת של משתמשים

 גרוקסטר נתבעה לשלם לתובעים 50 מליון דולר, וסגרה את השירות. הפסיקה הנ”ל גם הובילה את היצרנית של Limewire, תוכנת שיתוף קבצים נוספת, לדרוש ממשתמשים “לחתום” על הצהרה לפיה לא ישתמשו בתוכנה להפרת זכויות יוצרים לפני שיוכלו להורידו מהאתר.

לאור העובדה שהדור החדש של תוכנות שיתוף קבצים, ובראשן תוכנת “ביטורנט”, מקשות מאוד על תביעות נגד יצרני תוכנות (ביטורנט פותחה מתוך מחשבה על שימוש חוקי - להקל על בעלי אתרים גדולים להפיץ קבצים ללקוחותיהם), עברו ארגונים בארה”ב לתביעות נגד משתמשים פרטיים, בראשם משתמשים בתוכנת “קאזה”. השיטה הייתה קבועה: ארגון הRIAA (המייצג את חברות התקליטים) עקב אחרי משתמשים בקאזה ואסף ראיות על שיתוף קבצי מוזיקה מוגנים בזכויות יוצרים, ואז ניצל את חוק המילניום הדיגיטלי כדי להשיג את פרטיהם מספקי האינטרנט ולאיים עליהם בתביעות ענק אם לא יסכימו לשלם “כופר” (כמה אלפי דולרים לכל נתבע) כפשרה. אלפי אנשים נחשפו למכתבי איום מהארגון, ורובם שילמו התפשרו עם הארגון. בודדים כפרו באשמה ואף תבעו את הארגון בחזרה. השיטה הזו אמנם גרמה לירידה בשיתוף הקבצים (רק אדם המשתף קבצים חשוף לה, לא אדם המוריד קבצים שאינו משתפם ברשת), אבל גרמה למוניטין שליליים לארגון וזעם רב בקרב ארגוני צרכנים בארה”ב. בתקופה האחרונה ממקד הארגון מאמציו באוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות.

במקביל לכך פועלים ארגוני מדיה במדינות שונות בעולם (לרבות ישראל) נגד אתרי טורנטים (המכילים קישורים לקבצים ברשת ביטורנט) במאמץ להביא לסגירתם, בהצלחה מוגבלת. האתר המצליח The pirate bay נסגר למספר ימים בשנת 2006 עקב פשיטה של המשטרה השוודית על שרתי האתר, אבל נפתח מחדש וזכה לפופולריות מוגדלת. בינואר 2008 הוגשו בשוודיה תביעות נגד מפעילי האתר.

השפעה על תעשיית המוזיקה

הפריחה של תוכנות שיתוף הקבצים גרמה בעיקר למותו של הדיסק כאוסף קבוע של שירים אותו חייבים לרכוש גם אם מעוניינים בהאזנה לשיר בודד. השימוש הענף בקבצי mp3 ובנגני מוזיקה ניידים (כמו האייפוד של אפל) גרם לכך שכל משתמש מעוניין לארגן את הספריית מוזיקה שלו כרצונו, דבר שגרם לפריחת האתר iTunes של אפל, המאפשר רכישת שירים בודדים דרך האינטרנט. ההצלחה של אתר זה מלמדת שמשתמשים מוכנים לשלם על מוזיקה, אבל לא בפורמט הנכפה עליהם מצד חברות התקליטים. השפעה נוספת היא היכולת של אמנים להפיץ או למכור את המוזיקה שלהם ישירות לקהל היעד, ללא צורך בחברות הגדולות בתור המתווכים.

תחום נוסף שהושפע מתוכנות שיתוף הקבצים היה השימוש הגובר באמצעים למניעת הקלטה/העתקה (DRM) המתבטאים בתעשיית המוזיקה בתוכנות החוסמות נגינה של דיסקים המכילים מוזיקה בכונני דיסקים המותקנים במחשב. במקרים קיצוניים היו תלונות על כך שאמצעים כאלה גרמו לבעיות תאימות עם נגנים מסויימים, כך שגם בנגני דיסקים רגילים לא תמיד היה אפשר להאזין ליצירות מוגנות. המקרה הקיצוני ביותר ארע בסוף שנת 2005, כשמפתח תוכנה זיהה את התוכנת הגנה בדיסקים שהופצו ע”י חברת סוני, ואבחן שפעולת התוכנה מקבילה לפעולה של תוכנת ווירוס בכך שלא ניתן לזהותה או להסירה ברגע שהיא מותקנת במחשב, והיא גם מהווה פרצת אבטחה חמורה אותה יכולים לנצל כותבים של תוכנות זדוניות יותר. החשיפה הובילה לאיסוף הדיסקים ה”נגועים” מהחנויות ולריבוי פרסומים שליליים על סוני.

המצב בישראל

בתחילת שנות התשעים, לפני עידן האינטרנט, נפוץ השימוש ברשתות BBSים, כאשר התחברות (בתשלום) לרשת כזו אפשרה הורדה למחשב של תוכנות ומשחקים המוגנים בזכויות יוצרים. תביעה של יבואני המשחקים בארץ נגד הרשת הדומיננטית בתחום הובילה לפשרה לפיה לרשת מותר להפיץ את התוכנות והמשחקים הנ”ל עד להפצתם בארץ (כישלון בפועל ליבואנים).

המצב היום שונה משמעותית. חוק זכויות היוצרים הישן בישראל מתיר פיצוי של 10000-20000 ש”ח לכל הפרת זכויות. ארגוני המוזיקה בישראל כבר הכריזו מספר פעמים על כוונתם לתבוע משתמשים קצה, בדומה לתביעות של הRIAA בארה”ב, אבל בפועל נמנעו מכך. מהלך שכן בוצע היה פנייה לבית המשפט למתן צו לסגירת אתרי שיתוף קבצים מובילים, לתביעה כספית נגד מפעילי האתר ולדרישה לחשוף את פרטי המשתמשים של האתר. לאחר התדיינות הושגה פשרה לפיה האתרים יפעלו במתכונת מוגבלת אולם שאר הדרישות של הארגונים לא התמלאו בפשרה.

פסיקה נוספת הורתה לספקיות אינטרנט לחסום את הגישה לאתר שיתוף קבצים כדי שהמשתמשים שלהן לא יוכלו לנצל את שירותיו. בשנת 2006 הגישה מפלגת מרץ הצעת חוק קיצונית (יחסית לחקיקה הקיימת) נגד משתפי קבצים. ההצעה הופכת כל יצרן או מפעיל של תוכנה/שירות לעבריין. לאור המחאה הנרחבת מקהל בוחריה (שנחשב לליברלי יחסית) הפסיקה מרץ את קידום ההצעה.

חקיקה עתידית יכולה לשנות את המצב. מצד אחד התיקון המוצע לחוק זכויות היוצרים יכול להקטין את הפיצויים אותם ידרשו לשלם משתפי קבצים, אבל מצד שני חוקים עתידיים יכולים להקל על התובעים קבלת פרטי משתמשים מספקי האינטרנט. כרגע המצב המשפטי אינו ברור וארגוני המוזיקה מסתפקים באיומים ופעולות רק נגד גורמים מסחריים, ולא משתמשים פרטיים.

ביבליוגרפיה

למרות שאני מודע לקיומו של del.icio.us כבר זמן רב אני נמנע מלהשתמש בו. ולמה?

כי הם דורשים סיסמה חזקה בזמן ההרשמה - לא ממליצים. דורשים.

ונניח שאני מוכן “להסתפק” בסיסמה חלשה - למה לחסום לי את האפשרות הזו?

מדובר בסה”כ באתר מועדפים. לא הגזמתם?