“אתה חייב ללמוד סינית”, אמר לי חבר.
“למה?”, שאלתי אותו.
“כי אם הכלכלה האמריקנית תקרוס תחת החובות שלה וסין תכבוש את ארה”ב, השפה הדומיננטית בעולם תהיה סינית, וכל האנגלית שאתה יודע היום לא תהיה שווה הרבה. וחוץ מזה, סינית היא שפה שנשענת על תרבות עתיקה ומתוחכמת, אז לימוד סינית ילמד אותך איך לחשוב נכון”.
“שפה היא רק אמצעי כדי להביע את מה שאני חושב, ולימוד שפה נוספת לא ישפיע במאום על החשיבה שלי. אם בעתיד לא תהיה ברירה אלא ללמוד סינית, אלמד סינית. כרגע אנגלית היא שפה שבה אני שולט ושבה נוח לי להתבטא.”
נשמע כמו שיחה הזוייה?
אמנם לא הייתה לי בדיוק את השיחה הזו, אבל הייתה לי שיחה דומה מאוד עם חבר - רק תחליפו “אנגלית” ב”דוט נט” ו”סינית” בשפה “אופנתית” כלשהי, כמו Perl או Ruby.
החבר הזה מתעקש שאני צריך להשתמש בצורה פעילה בשפה אחרת חוץ מדוט נט (שבכלל אינה שפה, אלא ערב-רב של שפות תכנות, אז אני מניח שהוא מתכוון לשפת C#) כדי להיות מפתח תוכנה טוב יותר.
זו, לדוגמה, רשימה חלקית (מאוד) של כלים, טכנולוגיות ומתודולוגיות שמפתח C# יכול ללמוד: Scrum, TDD, IOC, AOP, BDD, DDD, DLR, MVC, MVP, XML, XAML, REST, ORM, Unity, Git, SVN, JQuery, Lambda exp, Ajax, NoSQL
בלי להתייחס ל”מלחמות הדת” הידועות של מפתחי תוכנה (”שפה א’ טובה יותר משפה ב’”) אני מנסה להסביר לו ששפת פיתוח היא בסה”כ כלי. מה שקובע את איכות התוכנה שאני כותב זה היכולות והנסיון שלי כמפתח, ולא השפת תוכנה שבה אני בוחר לכתוב.
כמשתמש וותיק של חברת סקייפ, ובמיוחד של שרות Skype Out שלהם, המאפשר שיחות בתשלום מוזל למספרי טלפון (בניגוד למחשבים) ברחבי העולם, חיפשתי גרסת סקייפ להתקנה מיד כשהפעלתי את הסמארטפון החדש שלי, מבוסס חלונות מובייל 6.5.
לא ציפיתי לאכזבה שבה נתקלתי. באתר של סקייפ לא הייתה גרסה חלונות מובייל להורדה, שכן סקייפ הסירו את הקישור להורדה בפברואר השנה, תחת ההסבר הלקוני הבא:
בחרנו להסיר את סקייפ לייט ואת סקייפ לחלונות מובייל היות ואנחנו רוצים להציע ללקוחותינו החדשים חוויית שימוש סלולרית משופרת - כמו בגרסת האייפון הפופולרית שלנו, שזמינה גם למכשירים מבוססי סימביאן. אנחנו מתמקדים ביצירת חוויית משתמש עשירה שתאפשר לכם להנות משיחות חינם ושיחות בעלות זולה מהמכשיר הנייד באותה קלות השימוש של אפליקציית הדסקטופ.
חשנו שסקייפ לייט וסקייפ לחלונות מובייל לא סיפקו את חוויית השימוש הטובה ביותר שביכולתינו להציע.
היות ולא רציתי לוותר על השימוש בשירות Skype Out, התקנתי כאלטרנטיבה את תוכנת המסרים המיידים ושיחות Fring, שלה היה ממשק עם סקייפ. אבל מסתבר שזה היה פתרון זמני בלבד, לאחר שסכסוך בין החברות הביא לכך שסקייפ חסמו את הממשק של פרינג אליהם.
אני מבין שהסיבה להפסקת התמיכה הרשמית בחלונות מובייל בפברואר הייתה שורה ארוכה של בעיות שהיו לסקייפ עם האודיו של התוכנה, שהיה מושמע באופן לא צפוי מהרמקול במקום מהאוזניה או להיפך.
אבל אני מתקשה להבין איך וויתור מוחלט על ציבור של שבעה מליון משתמשים בארה”ב בלבד מהווה “שיפור חוויית המשתמש”, במיוחד כשכבר הייתה קיימת גרסה שימושית למשתמשים האלה.
כנראה שכשיצא חלונות מובייל 7, סקייפ ישחררו מחדש גרסה למכשירים התומכים במערכת הפעלה זו, אבל כנראה שזה לא יקרה לפני תחילת 2011.
הבשורה הטובה היא שלמרות שסקייפ הפסיקו תמיכה רשמית, הם לא סגרו את הדלת לגמרי על משתמשים חלונות מובייל. גרסה 3 של סקייפ לחלונות מובייל עדיין נתמכת ברשת, גם אם אינה ניתנת להורדה מהאתר של סקייפ. כאלטרנטיבה, ניתן למצוא את הגרסה הנ”ל באתרים חלופיים.
החדירה של פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות לחיינו רק הולכת וגדלה.
מצד אחד, כולנו שומעים סיפורי זוועה על אנשים שפייסבוק חסמו את הפרופיל שלהם יום בהיר אחד, או שגילו שאין להם יכולת לשלוט במידע שהם עצמם הציבו שם, ושינויים תכופים שפייסבוק עושים בהגדרות הפרופיל גורמת לכך שאף פעם לא ידוע מתי יאופסו הגדרות הפרטיות שהגדרתם בעמל רב לערכי ברירת מחדל הפוכים ממה שהגדרתם
מצד שני, פייסבוק בדרך לעבור במספר המשתמשים שלהם את המדינות המאוכלסות ביותר בעולם.
תחברו את זה ביחד ותגיעו לחששות הולכים וגוברים בנוגע למידע שמאוחסן ברשת החברתית הגדולה בעולם.
מקסוול, רפאל, דניאל ואיליה, ארבעה סטודנטים ניו יורקים, פתחו בתחילת השנה בפרוייקט שאפתני במטרה לשנות את המצב הקיים, לאחר ששמעו הרצאה על הנושא וקיבלו השראה ממנה: הם החלו בפיתוח רשת חברתית מבוססת קוד פתוח בשם “דיאספורה” (”תפוצות” או “גולה” בתרגום לעברית).
הרשת החברתית הזו מבוססת על מנגנון דומה לזה הקיים ברשתות שיתוף קבצים (P2P): אין אתר מרכזי שמחזיק אצלו את כל המידע ושולט בו, אלא המידע נמצא במחשב המשתמש, ומשוכפל למחשבי כל החברים שלו ברשת החברתית, כשהם מתחברים לאינטרנט.
הרעיון בפני עצמו מבריק: הרי אתם משתפים מידע עם חבריכם בכל מקרה, אז לא תסמכו עליהם כדי לגבות אותו? המידע מבוזר - לא קיים מארק צוקרברג אחד השולט במידע של כל אחד ממליוני משתמשים, כי המידע מופץ רק לאותם האנשים שאמורים לראות אותו.
מצד שני, לא ברור מה יקרה במידה ומשתמש מעוניין במחיקת עדכונים שלו, או את הפרופיל כולו, ומה קורה כשמסירים חבר מהרשת החברתית - הרי אם אותו חבר לא מתחבר לאינטרנט המידע שלכם עדיין מאוחסן במחשב שלו. כמובן שניתן לפתור את זה באמצעות הצפנת המידע ויכולת שימוש ברשת החברתית רק בזמן חיבור לאינטרנט, אבל נצטרך להמתין לגרסה הראשונה כדי לראות את הפתרון לבעייה הזו.
הקבוצה החלה לעבוד על הפרויקט בתחילת השנה, והעלתה לרשת בלוג באפריל, אבל הם לא הסתפקו בעבודה במקביל ללימודים - הם רצו להשקיע את חודשי הקיץ בפיתוח מרוכז, במקום לעבוד בתור מתמחים או למצוא עבודה זמנית. לשם כך הם פרסמו את הפרוייקט וקריאה לגיוס תרומות למימון חודשי הפיתוח בקיץ. תנאי הסף להשקעת הזמן הזו: גיוס תרומות של 10000 דולר, סכום שאמור לכסות את השקעת הזמן של הרביעייה.
ההצלחה הייתה מסחררת: היעד הושג בתור 12 ימים בלבד, ותוך קצת יותר מחודש נאספו תרומות ממעל ל-6400 תורמים שונים, שתרמו סכומים שנעו בין 2000$ (תמורת קבלת מחדש חדש עם התוכנה כבר מותקנת עליו) לבין 5$ (תמורת קבלת דיסק התקנה לבית בסיום הפיתוח). סכום התרומות הכולל שנאסף: מעל ל-200,000 דולר!
(אני מניח שבשלב הזה של הפוסט יש כמה יזמים ששואלים את עצמם למה לעזאזל צריכים חממות וקרנות הון סיכון)
עבודת הפיתוח החלה בתחילת יוני, ולאחר חודש של פיתוח הושלמו רוב התשתיות תקשורת, האחראיות להפצת המידע בין המחשבים של החברים ברשת בזמן אמת (מידע כשבעל הפרופיל מעדכן אותו). עד סוף יולי המטרה היא להשלים את הבסיס של האפליקציה (כולל הצפנה), ובאוגוסט ממשקים עם פייסבוק ותמיכה בהרחבות של התוכנה.
בספטמבר מתוכנן שחרור הגרסה הראשונית וקוד המקור של התוכנה יועלה לרשת.
מאותה הנקודה הפרוייקט יהיה תלוי בקהילת הקוד הפתוח שתמשיך לתמוך בו ולפתח אותו.
אבל מעבר לכך הפרוייקט יהיה תלוי לחלוטין במשתמשים:
האם תהיה נהירה המונית מפייסבוק לדיאספורה, או שהוא ישאר כרשת חברתית איזוטרית שרק משוגעים לדבר חברים בה?
לפני יומיים יצא הסרטון החדש בסדרת הסרטוני יוטיוב המחודשים של החבובות המיתולוגיות.
לאחר ביצועים מרשימים ל”רפסודיה בוהמית” של קווין ולכמה יצירות קלאסיות, הפעם השף השוודי מציג את הגרסה שלו ללהיט המיתולוגי “פופקורן”, הזכור לחלקינו מהמשחק דיגר.
הנוסטלגיה עניינה אותי מספיק כדי להתחקות אחרי השורשים של המוזיקה, והופתעתי לגלות שמקורה עוד בשנת 1969, כשמוזיקאי ומלחין בשם גרשון קינגסלי, יהודי שאפילו גדל כמה שנים בקיבוץ בישראל (לפני קום המדינה), שמע פופקורן במיקרוגל, וחשב על רעיון ליצירה מוזיקלית של פופ אלקטרוני. לטענתו (באתר שלו) הוא הלחין את העיקר שלה תוך 30 שניות.
השיר שוחרר כחלק מאלבום הסולו הראשון שלו, אבל זכה להצלחה הגדולה כשלוש שנים מאוחר יותר באמת כשקיבל גרסת כיסוי בידי להקת “חמאה חמה“, שהיא הגרסה המוכרת לנו היום. הדיסק שלהם נמכר ביותר משני מליון עותקים בעולם עד היום.
השבוע, מתקיימת הE-3, תערוכת משחקי הוידאו הגדולה בעולם, ולכן, זה שבוע מאוד קשה בשבילי
למה אתם שואלים? טוב, יש לי וידוי
אני שחר ואני מכור למשחקי וידאו
סיפורי מתחיל בבית כפרי בעיירה נידחת באזור השפלה, היום אני יודע איזה אוצרות משחקיות נשדדו ממני על ידי העובדה שגרתי במדינה שכוחת-אל במזרח התיכון, אבל אז, היה רק דבר אחד לשחק, המגהסון. המגהסון הוא פלא טכנולוגי מדהים, היה לו אפילו שלט בצורה של אקדח, שנתן לך לירות בברווזים ובדיסקיות חימר, איזה כיף גדול מזה יכול להיות?
אני אגיד לכם איזה כיף, ההמצאה שנקראת תלת מימד! לא, אני לא מדבר על ג’יימס קמרון ועל פשע הטומאה שלו נגד החברה ועולם הקולנוע, אני מדבר על גרפיקת תלת מימד. בסביבות כיתה ה’, הגיע הדבר האמיתי, הקונסולה התלת מימדית הראשונה שלי (והשנייה בעולם) הסוני פלייסטיישן. סוני, שעד אז הייתה אוטוריתה בתחום הטלוויזיות\ מצלמות\ שמע, הייתה שחקנית חדשה בשוק הקונסולות (ובזמנו, היחידה בארץ האמיתית בארץ). היו ימים שהייתי חוזר הביתה מבית הספר מדליק (לשחק ממש קצת) ואז מגלה שהשעה 12 בלילה וכדאי שאלך לישון (אז עוד הייתי מכבד את הצורך שלי בשינה) הימים היו יפים ומלאי פוליגונים, התמימות הייתה מצויינת.
בהתמכרות למשחקי מחשב, מאוד כמו בהתמכרות לסמים קשים (הרואין, קראק, קוקאין, ליקריץ’) אתה עם הזמן מפתח חסינות לדברים מסויימים, ועל מנת לקבל את אותו ה-היי, אתה צורך כמויות גדולות יותר. כך, כשהפלייסטיישן שלי כבר היה הגבינה העבשה של עולם המשחקים, לא יכולתי לשחק בו בלי להתעצבן על הגרפיקה המחורבנת והמשחקיות המעצבנת.
לאחר תקופה בעולם משחקי המחשב (שגילתה לי את אהבתי העזה למשחקי אסטרטגיה, משחקי תפקידים ופקמן משנות השמונים) חזרתי לקונסולות הגיעה בכיתה ט’ עם הגעתו של זאק, חבר אמריקאי, שהביא איתו ממעבר לים את כל הטוב שהוא, נינטנדו.
נינטנדו, כך למדתי אז, היו חבורת מכשפים יפנית, שהצליחו ליצור (על ידי כישוף, כמובן) את המשחק הטוב ביותר שנוצר אי פעם, LEGEND of Zelda, the ocarina of time. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. התמכרתי מיד, לאחר מכן עברתי למשחק בקונסולות הישנות יותר שלהם, שנשדדו ממני בילדותי, מריו נעשה הגיבור הבלתי מעורער של חיי.
פאסט פורוורד ללפני שנתיים, קונסולה בת שלוש שנים שולטת בשוק ביד רמה, הקונסולה, שהגיעה דווקא מחברת תוכנה קטנה ובלתי ידועה (אולי שמעתם עליה, קוראים לה מייקרוסופט) היא הXBOX 360 מכשיר קטן ומדהים, שברגע שיכולתי להרשות לעצמי, נמצא מהר מאוד שוכן מעל הטלוויזיה שלי. הלילות היו ארוכים, אני חושב שכמות הזומבים, הנאצים והרוסים שהרגתי במהלך הזמן שהיא הייתה ברשותי נמדדים במאות אלפים, חזרתי לנירוונה
לפני חודש, מכרתי אותה לחבר שרצה משהו להעסיק את הילדים שלו, אם נניח לרגע בצד את רגשות האשם שיש לי על העברת ההתמכרות שלי הלאה לדור הצעיר, מכירת הקונסולה הייתה מבחינתי השלב הראשון בדרך לחיים טובים יותר, בלי לילות בלי שינה או מסיבות מטורפות שהופסדו, כך חשבתי
פאסט פורוורד ללפני שבוע, אני יושב על המזרון שמשמש כמיטה בדירתי התל אביבית החדשה, ומשחק גיטר הירו על האייפוד טאצ’ שלי, אני כמו אותו נרקומן שמסניף צבע רק כי הוא לא יכול להשיג קריסטל מת’, אני מכור ללא תקנה
לא, אין לסיפור הזה סוף טוב, אתמול ראיתי את סרטון הדגמה מטורף של הפלייסטיישן מוב, ממשק התנועה החדש של סוני, היום ראיתי את הטריילר לפורטל 2, משחק ההמשך למה שהוא כנראה המשחק הטוב ביותר ששיחקתי (שישוחרר רק לסוני). היום, לפני בערך שעתיים, החלטתי שברגע שיהיה לי את האמצעים, אני אקנה פלייסטיישן 3, פלייסטיישן מוב, אקשור חסם עורקים מעל המרפק שלי ואזריק ישר לתוך הוריד.
וכמה שיותר מהר יותר טוב, שמעתי שרד דד רידמפשן ממש שווה
לפני כשנה סערה קהילת הבלוגרים בארץ מסביב לשאלה האם בלוגר מחוייב בקוד אתי כשהוא מפרסם מוצר או חברה עסקית.
מוקד הדיון סבב סביב השאלה האם בלוגר מחוייב בגילוי נאות על קבלת תמורה עבור הפרסום, או שיכול לפרסם את המוצר במסווה של ביקורת אישית אובייקטיבית.
הוויכוח עדיין לא הוכרע, אבל מאז כבר השתנתה במקצת הרשת - כיום כבר חלק מהמוקד של ביקורות על עסקים (בעיקר בתחום האוכל) עבר לרשתות חברתיות או אתרים הנשענים על רשתות חברתיות כמו פורסקוור, טוויטר, פידמי ואחרות.
אבל מהו הגילוי הנאות המצופה מאדם שדיווח על ארוחה במסעדה כלשהי (ובכך שיווק את המקום)?
הרי לכאורה המלצה של חבר ברשת חברתית אמורה להיות בעלת משקל גדול יותר מהמלצה של בלוגר/מבקר הפונה לקהל אנונימי.
אבל מה אם אותו חבר מיודד עם בעלי המסעדה או מקבל הטבות כדי לאכול שם? הרי ההמלצה שלו לא תהיה באמת אובייקטיבית.
והנושא של גילוי נאות אפילו מורכב יותר מאובייקטיביות של ההמלצה:
לאחרונה מספר “מובילי דעת קהל” בקהילת הטוויטר המקומית המליצו המלצות חמות מאוד על מסעדה מסויימת. במקביל צף ברשת סרטון ווידאו בו נראה יחס בעייתי לכאורה לבע”ח מצד בעל המסעדה. אני יכול להעיד באופן אישי שאם הייתי אוכל במסעדה הזו על סמך ההמלצות עליה ורק אז מגלה את הסרטון הזה - כל החווייה הייתה נפגעת, שלא לדבר על תחושה רעה עם העובדה שתרמתי לכיסו של אדם שאיני מסכים עם התנהגותו.
וזה לא חייב להיות בנושא זכויות בע”ח - לכל אחד מאיתנו יש נושאים הקרובים לליבו.
יכול להיות בעל מקום שפוגע בזכויות עובדיו, יכול להיות בעל מקום המתייחס רע לנכים, ואפשרי מקום המתיר עישון במסעדה בניגוד לחוק. בכל אחד מהמקרים הנ”ל אנשים שהנושאים הנ”ל חשובים להם היו מעדיפים להימנע מלשלם למסעדה גם אם אין כל בעייה עם האוכל במקום.
אז האם במידה והממליץ מודע לנושא בעייתי כזה - האם מוטלת עליו המחוייבות לידע את חבריו או הקהל שלו?
ציטוט שאהבתי מהעיתונאי מיקי רוזנטל הוא “אין עיתונאי אובייקטיבי, יש עיתונאי הגון”. האם לא הגיוני לצפות לאותה הגינות מצד חברים בפייסבוק או בטוויטר?
אם חבר שלי בחיים האמיתיים היה ממליץ לי על מקום הייתי מצפה ממנו לידע אותי בכל הנושאים האלה, ולכאורה אני נותן משקל גדול יותר להמלצות של חברים ברשתות חברתיות, אז האם אני לא אמור לצפות מהם לגלות מחוייבות דומה?
מאת admin 
נושאים Uncategorized 
Comments
